הם לא רימו איש מלבד עצמם. כי עובדה היא שהמנהיגים הרוחנייס של התנועה הלאומית הזאת נתגיסו מתוך שכבות האינטליגנציה הצעירה, ובתקופה מאוחרת יותר גם מתוך הבורגנות החדשה. כל המכיר ערבים צעירים יעמוד בנקל על תופעה זו. מעמד בעלי-האחוזות בלם בראש תגיעה זאת אך בתוקף שליטתו בחברה הערבית כולה. הוא לא חולל אותה, אלא אך ניסה לעתים לנצלה למטרותיו, כשם שעשו זאת הסוכנים הזרים.
כל החשבון המעמדי הזה יש בו כדי להטעות, כשהוא גורם להתעלמות מהעובדה הפשוטה והעיקרית שהתנועה הלאומית הערבית אינה קשורה ביסודה בשום מעמד מסוים, אלא הנה בטוי לשאיפות המתקדמות של העמים הערביים בכללם. שותפים לה כל המעמדות המעונינים בהתקדמות. מתנגדים לתכנה האמתי דוקא המעונינים בהקפאת המצב הקיים - הכמורה המעונינת במשטר עדתי, ובעלי-האחוזות המעונינים במשטר פיאודלי. וגם אלה אינם מעיזים לשחות נגד הזרם, אלא יכולים רק להשתדל להסיח את כוונו.
כל אחד מאתנו שבא במגע אישי עם ערביס צעירים יודע שאין ערבים בלתי-לאומיים, מחוץ לפסולת אנושית מן הטיפוס הלבנטיני, המאוסה לא פחות מאשר האספסוף חסר-המולדת שלנו.
ההסברה השטחית כאילו האנגלים יצרו את התנועה הלאומית הערבית נובעת מהעובדה שהם נמנעו ככל דאפשר ללחום בתנועה לאומית, והשתדלו תמיד לנצלה לטובתם. הם עודדו את הלאומיות המצרית והערבית כדי להחליש ולשבור את המעצמה העותומנית; הם עודדו את הלאומיות הסורית כדי למגר את צרפת, הם גילו את דאידיאל הציוני כשביקשו להשתלט על ארץ ישראל בנגוד להסכמם החשאי עם צרפת, והם עמדו על זכותם הלאומית של ערביי ארץ-ישראל כשהיה צורך לבלום את התהוותו של גרעין עברי ממלכתי בארץ, כשם שהם מעודדים כיום את התנועה הלאומית הסודאנית כדי לבלום את התפשטותה של מצרים בדרום עמק הנילוס.
לכאורה יש סתירה מהותית בין ההכרח הגיאו-פוליטי באחוד המרחב השמי ובין ההתפתחות הממלכתית של האומה העברית בארץ