ישראל. סתירה זו היא תוצאה של התפייסה הציונית המיושנת ושל השגיאות הפוליטיות שנבעו ממנה.
אם תתפתח הממלכתיות העברית בארץ-ישראל מבלי שתחול מהפכה יסודית במערכת המושגים של הישוב, עתיד הגיון הדברים לכפות עלינו סכנה אשר יש להזהיר בפניה מראש - הסכנה של אימפריאליזם עברי.
התעצמותו של הישוב העברי, אפילו בממדים כיום, תהפכנו למעצמה החזקה ביותר במרחב השמי - הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית. המנהיגות של מעצמה חדשה זו תיתקל מיד בצורך לאחד את המרחב השמי, בעיקר מבחינה כלכלית. רב יהיה הפיתוי באותה שעה להשתמש בכוח הצבאי העברי כדי להגשים צורך זה בכוח הנשק. ואכן, בהעדר אידיאל חדש שיפתור אותה בעיה, לא תהיה גם ברירה.
נסיון כזה של אימפריאליזם עברי פסול מכמה בחינות. הוא פסול, קודם כל, מפני שהוא מתעד לגישה המוסרית שהתגבשה בדור הארצישראלי, ושבאה לידי גילוי ברור בכל מעשיו. פעולה אשר מבצעיה עצמם חשים באי-מוסריותה עתידה להיכשל, באשר היא פוגעת ביציבותם הנפשית.
נמוק שני, לא פחות חשוב, הוא שההיסטוריה הוכיחה בעליל כי החרב מסוגלת אמנם לכבוש ארצות, אך אין בכוחה להחזיק בהן. שלטון המתבסס על כוח הכידונים בלבד עומד על כרעי תרנגולת. כיבוש צבאי מתמיד של שטח כה נרחב, על מליוני תושביו, לא יהיה בכוחה של ארץ-ישראל העברית לקיימו.
ואם באלה לא די, יכריע הנמוק השלישי - אחוד של כפיה בכוח הנשק אינו יכול לפתור את הבעיות המוחשיות. הוא לא יתגבר על התנועה הלאומית הערבית, אלא להיפך, יחזק אותה. הוא לא יגרום למערכת הגנה עברית-ערבית על המרחב השמי, אלא להיפך, יהפוך את הערבים לסוכנים טבעיים של פולש זר. הוא לא ייצור בסים לשותפות כלכלית, אלא להיפך, יחמיר את הפירוד הקיים.
״הסדר החדש״ של הנאצים באירופה ו״מרחב הרווחה המשותף״ של היפאנים באסיה המזרחית הוכיחו שכפיה מזוינת אינה יכולה לשמש תחליף לשותפות של אמת. נסיון דומה של מעצמה עברית במרחב השמי