העצומה הזאת, להעריך את יופיה ואת הדרה, וללמוד את השפה בה נוצר חלק כה רב ממנה - השפה הערבית. תופעה מעודדת היא שצעירים כה רבים מתעמקים היום ברצינות כה רבה בירושה תרבותית זאת.
חייבים כולנו - כעברים כערבים - לפסול את תמונת-ההיסטוריה שלפיה חונכנו, ושהיא ירושת התקופה העדתית שמלפני ימי הבינים. הערבי, שלמד רק את ההיסטוריה של העדה המוסלמית, ושעולמו מתחיל מימי מחמד, והעברי, שלמד את ההיסטוריה של העדה היהודית, המסלפת לחלוטין את ההיסטוריה הממלכתית הקדומה - שניהם חייבים לראות את ההיסטוריה של המרחב השמי, על מדינאיו, מצביאיו וגבוריו, מימי סרגון הראשון וחמורבי, כובשי הים הצידונים ומלכי ישראל, מצביאי אשור ובבל, גבורי האישלאם, כליד עומר וצלח-א-דין, ועד ימי איברהים באשא וגבורי אל-פתאת, אנשי המרידה הערבית והחלוציות העברית. תמונה היסטורית זו, ותמונה זו בלבד, מסוגלת לד,כשידנו שנראה את הצרכים הגיאו-פוליטיים של המרחב השמי בימינו כהוויתם.
,התקלה העיקרית בדרכנו תהיה הדת, - כיהודית כמושלמית.
אין שלום ואין שותפות בין עדות דתיות. משטר החיים העדתי, אשר כל תחומים גיאוגרפיים זרים למהותו והבנוי על שותפות של דת ומסורת, חייב לפנות את מקומו לגישה לאומית בריאה וממלכתית, המבוססת על שותפות של מולדת. המועצה המושלמית העליונה וכנסת ישראל חייבים לפנות את מקומם למנהיג המולדתי, למדינאי ולמצביא.
כל אדם לאומי בריא אוהב את נוף נעוריו. זוהי תופעה טבעית וחיובית. נמשיך לאהוב את ארצנו ואת נופה, את החוראן ואת בקעת הנהרות, את רצועת החוף, את שכם ואת עין-חרוד, את חלב האת‘בצרה. אולם נלמד לראות את נוף נעורינו כחלק של המולדת המרחבית הגדולה והמשותפת, אשר חרותה ועושרה בשלמותה הם תנאי לחרותם ולעושרם של כל גליליה.
קצורו של דבר, חייבים אנחנו ליצור הכרה קיבוצית חדשה, שתעמוד מעל לתפיסות הצרות של עברים וערבים, הכרה קיבוצית שמית. אין זה אידיאל גזעי. זהו אידיאל הבנוי על שותפות של