אחד מהם משמש יסוד לשני: תיאום מלחמות-השחרור של עמי המרחב וההגנה על חירותו אחרי שתושג.
אף אחד מהעמים השמיים - מחוץ לאומה העברית החדשה בארץ-ישראל - אינו חזק עד כדי להשתחרר מעול השעבוד, הגלד או הנסתר, לאימפריאליזם, מבלי ליפול מן הפח האנגלו-סכסי אל פחת אחרת.
תיאום מלחמות השחרור, הן מבחינת האמצעים והן מבחינת המועד, יכפיל את כחו של כל אחד מהעמים הלוחמים. הוא ימנע בעד האימפריאליזם מלכדות שביתת-נשק עם אחד העמים כדי לדכא בינתים את התקוממותו של עם שמי אחר, והוא יפתח את האפשרות לתאום כל-אסיאתי של מלחמות-השחרור.
תפקיד ראשון זה יתקל כמובן בסבך הפירוד, השנאה והמשפטים הקדומים, המכסה כיום את כל השטח, והמפריד ביחוד בין העם העברי לבין העמים הערביים. אולם הוא נותן גם אפשרות להתגבר על אי-אמון זה במעשים חד-משמעותיים, ברורים והחלטיים.
העם העברי חייב לתת את מלוא תמיכתו למאבקו של כל עם שמי הלוחם לחירותו - מבלי שיוזמן לכך, ואף מבלי לצפות לכל תמורה מידית. רק מנהיגים מטומטמים יכולים לשמוח לאידה של מצרים במלחמתה הנוכחית, במקום לראות בה הזדמנות בלתי-חוזרת לגילוי של סולידריות מעשית ולהושטת עזרה בפועל. ריבוי של מעשים מסוג זה ייזרע במרחב כולו זרע חדש של אהדה ושל אמון הדדי, שיצמיח את פירותיו במרוצת הזמן.
אם יגורש האימפריאליזם האנגלו-סכסי מן המרחב השמי מבלי שייתפס מקומו ע״י מערכה מדינית, צבאית וכלכלית כל-מרחבית, יתהוה באסיה הקדמית. חלל ריק. ההיסטוריה מלמדת שחללים ריקים כאלה אינם אריכים ימים. כוח אימפריאליסטי אחר - ואולי אפילו אותו הכוח אשר גורש - ישתדל לתפוס את המקום הפנוי, אם בצודה צבאית גלויה ואם בצורה של חרחור ריב בין העמים ו״התערבות ידידותית״.
מניעת פלישה חדשה כזאת היא התפקיד המדיני העליון של הברית השמית. היא תחייב לא רק את ריכוז כל הכחות הקיימים של עמי המרחב, אלא גם את יצירתם המתוכננת של פחות חדשים, כדי להשיג את המינימום הדרוש להגנה דינאמית יעילה.