ימי-סיני הלוהטים הציפו את הרחוב הישראלי בגלי התלהבות. ההודעות על מסע-הנצחון של צה״ל ברחבי המדבר עד שערי-סואץ, ועל כיבוש רצועת עזה - עוררו התפעלות. מנהיגי מפלגות שבקואליציה ובאופוזיציה הניחו זרי-שבחים למרגלות שר-הנצחון והתאבקו בעפרו. הם האמינו, כי ישראל ניצחה במערכה מכרעת, שלאחריה ייכנעו כל אויביה ללא תנאי.
רק מעטים לא נסחפו בזרם. בלב מעטים אלה גמלה ההכרה, כי הנצחון הצבאי יסתיים במפלה מדינית מכאיבה. כי העמיקה תהום האיבה בין ישראל ושכנותיה. וכי תהליכים, שהיו אטיים עד כה, יזורזו, ויחמירו את הסכנה הנשקפת למדינה.
אחדים מבין אלה מצאו זה את זה, התחילו להחליף דעות. מקודם באקראי, אחר-כך בדרך של קבע. החוג התרחב וכן הנושאים לדיון. הכל הועמד בסימן שאלה. לכל סימן שאלה נדרש פתרון.
ניתוח מדיניות-החוץ הוביל לחשיפת הנגעים בשטח הפנימי, בחיי המשק והכלכלה, בבעיות התרבות והרוח, בקיצור - נגעי המשטר כולו, על כל יסודותיו. שום מושג קיים, שום תפישה מקודשת, לא נתקבלו כמטבע חוקי. לבדוק ולבחון מחדש את כל הערכים, לצקת דפוסים מחשבתיים חדשים, המצטרפים למערכת שלמה, מאוזנת מבחינת ההגיון והרגש. המציאות והמוסר - זו היתה המשימה.
שונים היו החוגים שמהם באו האנשים. שונה עברם. על כן ארכו הדיונים, עד שנתגבשה אחידות מחשבה ונוצר רקע משותף לגיבוש תכנית.
משסומנו ראשי הפרקים, התפרק חבר האנשים לוועדות. הן התכנסו בקביעות, דנו, שקלו וניסחו סעיפים של עקרונות בנושאים שנמסרו לטיפולם. ועדה מנסחת קיבלה את כל הפרקים, העבירה את כולם תחת שבט הביקורת. ישיבות רבות הוקדשו לליבון נוסף של בעיות, למציאת מונחים מתאימים, במקום אלה שנשחקו או שאבד עליהם הכלח.
בטרם סיימה הוועדה את עבודתה, ובטרם אושרו העקרונות סופית על ידי חוג המיסדים, התרחשו במרחב מאורעות, אשר אילצו את חבר האנשים לצאת מאלמוניותו ולגלות את דעתו על המצב.