במסגרת של חילופי-שטחים. ואילו העמדה המסורתית של הישראלים היא שכיבושי מלחמת 1948 הס עובדה מוגמרת, שאין לערער עליה, ולהתפשר צריכים על 22% הנותרים.
72 כמו לכל המושגים והמונחים, יש למילה "ויתורים" משמעות שונה לגמרי באוזני שני הצדדים. לפי גרסת הפלסטינים, הם "ויתרו" על 78% של ארצם כאשר הסכימו להסתפק ב-22% ממנה. לפי גרסת הישראלים, הם "מוותרים" כאשר הם מסכימים "לתת" לפלסטינים חלקים של אותם 22% (הגדה המערבית ורצועת עזה).
73 הדברים הגיעו לשיאם בקיץ 2000 בוועידת קמפ-דייוויד, שנכפתה על ערפאת בניגוד לרצונו ולמרות שהתנאים לא היו בשלים. לפי דרישות ברק, שהוצגו בוועידה כהצעות קלינטון, היה על הפלסטינים להסכים לסיום הסכסוך תוך ויתור הן על עיקרון זכות-השיבה, הן על שיבה כלשהי בפועל; להסכים לסידורים מסובכים במזרח-ירושלים ובהר-הבית שלא העניקו להם את הריבונות עליהם; להסכים לסיפוח גושי-התנחלות גדולים בגדה המערבית וברצועת-עזה ולנוכחות צבאית ישראלית בשטחים גדולים נוספים (כגון בקעת הירדן) ונם במעברי-הגבול בין המדינה הפלסטינית והעולם. לא הייתה כל אפשרות שמנהיג פלסטיני יחתום על מסמך כזה, ולכן הסתיימה הוועידה בלא כלום, ויחד איתה הסתיימו הקאריירות של קלינטון וברק. לעומתזאת קיבלו הפלסטינים את פני ערפאת כמנצח, מכיוון שעמד בלחץ של קלינטון וברק ולא נכנע.
74 פיצוץ הוועידה, היעלם כל תיקווה להסכם בין הצדדים והעמדה הפרו-ישראלית המוחלטת של האמריקאים, הביאו בהכרח לסיבוב חדש של עימות אלים, שזכה בתואר "אינתיפאדת אל-אקצה". בעיניים פלסטיניות, זוהי התקוממות לאומית מוצדקת נגד הכיבוש המתמשך, שסופו אינו נראה לעין, ושבו נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם מדי יום ביומו. בעיני הישראלים, זוהי התפרצות של טרור רצחני. מבצעי הפיגועים, הנראים לפלסטינים כגיבורים לאומיים, נראים לישראלים כפושעים אכזריים שיש לחסלם.
75 התקשורת הממלכתית בישראל מיעטה לדבר על "מתנחלים" ומדברת, על פי הנחיה מגבוה, על "מתיישבים", שכל התקפה עליהם מהווה רצח אזרחים. הפלסטינים רואים במתנחלים את חוד-החנית של אויב מסוכן, המגרש אותם מאדמתם, ושהפגיעה בו היא הכרח.
76 חלק גדול מ״מחנה השלום" הישראלי קרס במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, והתברר שכל תפיסותיו עמדו על