זכיתי לחיות עם רחל אבנרי במשך 58 שנים. לפני שבועיים נפרדתי מגופתה. היא הייתה יפה במותה כפי שהייתה בחייה. לא יכולתי להסיר את מבטי מפניה.אני כותב מאמר זה כדי לעזור לעצמי לקבל את הבלתי-קביל. אנא, מחלו לי.
מאת אורי אבנרי
זכיתי לחיות עם רחל אבנרי במשך 58 שנים. לפני שבועיים נפרדתי מגופתה. היא הייתה יפה במותה כפי שהייתה בחייה. לא יכולתי להסיר את מבטי מפניה.
אני כותב מאמר זה כדי לעזור לעצמי לקבל את הבלתי-קביל. אנא, מחלו לי.
אם ניתן לסכם בן-אדם במילה אחת, כי אז המילה בשבילה הייתה: אמפתיה.
היה לה כישרון נדיר להרגיש את רגשות הזולת. זאת הייתה ברכה וקללה כאחת. אם מישהו היה אומלל, היא הייתה אומללה. איש לא היה מסוגל להסתיר מפניה את רגשותיו העמוקים ביותר.
האמפתיה שלה נגעה בכל מי שפגש בה. אפילו בחודשיה האחרונים, האחיות שטיפלו בה סיפרו לה אחרי יום-יומיים את סיפור-חייהן.
פעם הלכנו לצפות בסרט שעלילתו התרחשה בעיירה סלובאקית בימי השואה. זקנה בודדה (אידה קמינסקי) לא הבינה מה מתרחש סביבה. כאשר נקראו היהודים להתאסף לקראת שליחתם למחנות-המוות, השכנים נאלצו לעזור לה.
הגענו באיחור ומצאנו מקומות בחושך. בסוף, כאשר נדלקו האורות, קם מנחם בגין באחת השורות לפנינו. עיניו, האדומות מבכי, ננעלו בעיני רחל. כאילו היו לבדם בעולם, ניגש בגין ישר אליה, לקח את ראשה בין ידיו ונישק אותה על מצחה.
מבחינות רבות השלמנו זה את זה. אני נוטה למחשבה מופשטת, היא היה חדורת אינטליגנציה רגשית. תבונתה באה מן החיים. אני מופנם, היא נגעה בבני-אדם, למרות שהעריכה את הפרטיות שלה. אני אופטימי, היא הייתה פסימית. בכל מצב, אני חש בהזדמנויות, היא ראתה את הסכנות. אני קם בבוקר במצב-רוח טוב, מוכן לעלילות של יום נוסף, היא הייתה מתעוררת מאוחר וידעה שזה יהיה יום רע.
הרקע שלנו היה דומה מאוד – שנינו נולדנו בגרמניה, להורים יהודים מהאינטליגנציה הבורגנית, שהאמינו בצדק, חרות ושוויון, ושהיו חדורים בתחושת-חובה עמוקה. לרחל היו כל אלה בשפע, ואף יותר. היה לה חוש-צדק כמעט קנאי.
הוריה, כהוריי, ברחו מגרמניה מיד עם עליית הנאצים לשלטון. הם שהו זמן-מה באי האיטלקי קאפרי, בהמתנה לעוזרת הנוצרייה שלהם, שהבריחה את כספם מגרמניה. המלים הראשונות שאמרה רחל התינוקת היו: "MARE SCHÖN" (ים באיטלקית, יפה בגרמניה).
היא לא ידעה מעולם לקרוא ולכתוב גרמנית, אך ספגה שפה זו מהדיבור עם הוריה. לא פעם אף תיקנה את הדקדוק הגרמני שלי.
למרבה הצער, חסרה לה הדייקנות הפרוסית. זה היה מקור לא-אכזב של חיכוך בינינו: אני חולה גופנית כשאני מאחר, רחל איחרה תמיד, תמיד.
שלוש פעמים פגשתי אותה לראשונה.
ב-1945 הקמתי את קבוצת "במאבק", שדגלה ברעיון שאנחנו אומה עברית חדשה, ושאומה זו – כמו האומה הערבית – מהווה חלק בלתי-נפרד של המרחב השמי. מכיוון שהיינו עניים מכדי לשכור מועדון, היינו נפגשים בבתי החברים.
באחת הפגישות האלה נכנסה לחדר נערה בת 14, בתו של בעל-הבית, והקשיבה לדברים. רק בהיסח-הדעת שמתי לב לכך שהיא יפה מאוד.
חמש שנים לאחר מכן פגשתי בה שוב. אז כבר הייתי עורך השבועון "העולם הזה", שהתכוון לחולל מהפכה בכול מערכות החיים, ובכלל זה גם בעולם הפרסומת: לשים במודעות בחורות יפות במקום הטקסטים שהיו משעממים כמו העיתונות עצמה.
היינו זקוקים לבחורה יפה כדי לעצב מודעה לדוגמה, אבל במדינה החדשה לא היו עדיין דוגמניות. אחד מחברי המערכת שלנו, שניהל תיאטרון ניסיוני, הפגיש אותי עם שחקנית-מתלמדת בשם רחל.
צילמנו תמונות על שפת-הים, ולקחתי אותה הביתה על האופנוע הכבד שלי. התהפכנו בחולות וצחקנו.
גם הפעם השלישית הייתה באותו תיאטרון ניסיוני. שוחחנו בהפסקה, ובמהלך השיחה ניסתה לנחש את גילי. היא התחייבה לתת לי נשיקה על כל שנה שתטעה. היא חשבה שאני צעיר בחמש שנים מגילי האמיתי – הייתי בן 29 - וקבענו פגישה לפירעון החוב.
יצאנו מפעם לפעם. באחד הערבים קבענו פגישה בבית-קפה בחצות. משלא הגעתי, הלכה לחפש אותי. לפני בניין המערכת שלנו מצאה קהל גדול, וסיפרו לה שלקחו אותי לבית-החולים. קבוצת חיילים תקפו אותי ושברו את אצבעות שתי ידיי.
זה יצר בעיה: הייתי חסר-אונים. רחל התנדבה לעזור לי במשך כמה ימים. הם התארכו ל-58 שנים.
גילינו שטוב לנו לגור ביחד. מאחר שתיעבנו חתונות דתיות, חיינו בחטא ובאושר במשך חמש שנים. אז לקה אביה במחלה אנושה, והחלטנו למהר ולהתחתן כדי להעניק לו שלוות-נפש. נישאנו בחיפזון בביתו של רב, שאלנו מניין מחתונה אחרת, ואת הטבעת מהרבנית.
לא היא ולא אני ענדנו מאז טבעת.
במשך 58 שנים, היא עברה על כל מילה שכתבתי לפני הפרסום. זה לא היה תמיד קל. לרחל היו עקרונות נוקשים, והיא דבקה בהם. כמה מהעמודים שלי חזרו אלי שהם מכוסים בדיו אדומה. לפעמים היו לנו ויכוחים מרים, אך בסוף אחד מאיתנו – לרוב זה היה אני – נכנע. במקרים המעטים שבהם לא הגענו לעמק השווה, כתבתי מה שרציתי (ולרוב התחרטתי על כך לאחר מכן).
היא מחקה את כל ההתקפות האישיות שהיו, לדעתה, בלתי-מוצדקות. את כל ההגזמות. כל חוליה חלשה בשרשרת ההיגיון – היא גילתה סתירות שנעלמו מעיניי. היא שיפרה את העברית שלי. אך בעיקר היא הוסיפה את מילת-הקסם "אולי".
אני נוטה להכללות. "כל הישראלים יודעים...", "הפוליטיקאים ציניים..." – היא הייתה משנה משפטים כאלה ל"כמעט כל הישראלים...", "רוב הפוליטיקאים..." התבדחנו שהיא מפזרת "כמעטים" במאמרים שלי כמו שטבח מפזר מלח על האוכל.
מעולם לא כתבה מאמר בעצמה. היא גם לא העניקה ראיונות. על בקשות כאלה הייתה עונה: "בשביל מה התחתנתי עם דובר?"
אולם הכישרון האמיתי שלה היה במקום אחר. היא הייתה מורה בנשמה, שליחות שדבקה בה במשך 28 שנים.
זה קרה כמעט במקרה, כאשר שירתה בצה"ל, הצבא שלח אותה לקורס למורות. עוד לפני שזה נגמר, המנהל של בית-ספר יסודי בתל-אביב ("תל-נורדוי") חטף אותה. הרבה זמן לפני שזכתה בתעודת-ההסמכה, כבר הפכה לאגדה. הורים בעלי קשרים הפעילו פרוטקציה כדי שילדיהם יתקבלו לכיתתה. התהלכה בדיחה שאמהות תיכננו את ההריונות שלהן כך שהילד או הילדה יגיעו לגיל 6 בשנה שרחל לימדה בכיתה א'. (היא הסכימו ללמד רק בכיתות א'-ב' והאמינה שלאחר מכן אי-אפשר עוד להשפיע על אופי הילד.)
תלמידיה כללו את בניהם של אנשים ידועים כמו אורי זוהר, עמוס קינן ואריק לביא. לא פעם, כשהיינו הולכים ברחוב, היה עוצר אותנו ז'לוב בגיל-העמידה וקורא: "המורה רחל! את זוכרת אותי? היית המורה שלי בכיתה א'! אני חייב לך המון!"
איך היא עשתה את זה? היא התייחסה לילדים כאל בני-אדם, וטיפחה את הכבוד-העצמי שלהם. אם ילד לא ידע לקרוא, היא הטילה עליו לפקח על הניקיון בכיתה. אם ילדה נדחתה על-ידי ילדות יותר יפות, היא נתנה לה את תפקיד הפייה הטובה בהצגת הכיתה. היה לה סיפוק עצום כאשר ראתה שהתלמידים מפתחים, כמו פרחים בשמש. היא בילתה שעות בשיחות עם הורים נחשלים כדי להסביר להם מה הם הצרכים של ילדיהם.
בחופשות היו הילדים מתגעגעים לכיתה.
הייתה לה מטרה: לנטוע בילדים ערכים אנושיים.
למשל, הסיפור על אברהם אבינו, שביקש לקנות את מערת המכפלה בחברון כדי לקבור בה את שרה. עפרון החיתי מסרב לקחת כסף ורוצה לתת את האדמה כמתנה. אברהם מתעקש לשלם. אחרי שיג ושיח ארוכים ויפים, עפרון מסכם: "אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל-כסף ביני ובינך מה היא?" (בראשית, כ"ג).רחל הסבירה לילדים שעד היום מנהלים הבדואים את עסקיהם בצורה תרבותית זו, ומגיעים לסיכום רק אחרי שיחה אדיבה.
אחרי השיעור שאלה רחל את המורה של הכיתה המקבילה איך טיפלה בסיפור. "מה זאת אומרת?" ענתה, "אמרתי לילדים שזוהי דוגמה אופיינית לצביעות הערבים! כולם שקרנים מבטן ומלידה! אם הוא רצה כסף, למה לא אמר את זה מההתחלה?"
אני אוהב לחשוב שכל הילדים של רחל – כמעט כולם – הפכו לבני-אדם יותר טובים.
עקבתי מקרוב אחר ניסוייה בחינוך, והיא עקבה אחרי הרפתקאותיי העיתונאיות והפוליטיות. בעיקרו של דבר, שנינו עסקנו באותו הדבר: היא ניסתה לחנך בני-אדם, אני ניסיתי לחנך את הציבור.
אחרי 28 שנים חשה רחל שמיצתה את עצמה. היא האמינה שאסור למורים להמשיך במקצוע אחרי שקהתה התלהבותם.
את הדחיפה הסופית נתנה פגישתי עם יאסר ערפאת ב-1982, כאשר חציתי את הקווים במהלך הקרב על ביירות. בפגישה, שהפכה לסנסציה עולמית, היו איתי שתי חברות המערכת שלי, הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי. רחל הרגישו שאינה שותפה לאחד המאורעות המרגשים ביותר בחיי, והחליטה לשנות כיוון.
מבלי לספר לי, היא נרשמה לקורס לצילום. כעבור כמה שבועות הונחו לפניי תמונות של אירוע מסוים. בחרתי בטובות שביניהן, והסתבר שהן שלה. כך נתגלה הסוד. היא הפכה לצלמת נלהבת, בעלת חוש יצירתי ראוי לציון. היא התרכזה תמיד בבני-אדם.
בראשית 1993, כאשר גירש יצחק רבין 315 פעילים אסלאמיים אל מעבר לגבול לבנון, הוקמו אוהלי-מחאה מול משרד ראש-הממשלה. גרנו בהם במשך 45 ימים ולילות, בחורף הירושלמי המושלג. רחל הייתה האישה היחידה ששהתה שם במשך כל הזמן. נוצרה ידידות אמיתית בינה לבין השייח' הקיצוני ביותר, רא'אד צלאח. הוא העריך אותה, והשניים התלוצצו ביחד.
באוהלים האלה יסדנו את "גוש שלום". בעיניה היה העוול שנעשה לפלסטינים בלתי-נסבל.
היא צילמה את כל פעולותינו, ובהן מאות הפגנות. כל מפגיני-השלום ראו אותה כשהיא רצה אנה ואנה, מצלמת מלפנים ומאחור, לפעמים בעננים של גז מדמיע – בניגוד לאזהרות החמורות של רופאה. פעמיים התעלפה בשמש הקופחת, כאשר חצינו שטח-טרשים קשה בהפגנות נגד החומה.
כאשר היה הגוש זקוק למנהל כספי, היא התנדבה. למרות שזה נגד את אופייה לחלוטין, היא הפכה למזכ"לית דקדקנית, בעלת חוש-חובה פרוסי, כשהיא עובדת עד השעות הקטנות של הלילה על שולחן-המטבח. אבל היא העדיפה את התפקיד הבלתי-רשמי שלה – לקיים מגע אנושי עם הפעילים ולהקשיב לבעיותיהם. היא הייתה הנפש החיה של התנועה.
זאת לא אומרת שלא יכלה להיות מחוספסת מאוד. היא לא הייתה נשמה טובה מקצועית. היא שנאה שקרנים, צבועים ואנשים שעשו מעשים רעים.
מעולם לא אהבה את אריאל שרון, אפילו בשנים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, כאשר ביקר אצלנו בבית ואנחנו ביקרנו אצלו.
לילי שרון אהבה אותה, גם אריק חיבב אותה. יש צילום שבו הוא מאכיל אותה בכפית כדי לשכנע אותה לאכול מנה שאהב. (רחל אף פעם לא החשיבה אוכל.) היא לא הרשתה לי להראות תמונה זו לאנשים. אחרי הפלישה ללבנון ב-1982 נותק הקשר בינינו כליל.
פעם ראה אותנו איש-אמונו של שרון, דב וייסגלס, במסעדה. זמן-מה לפני כן אמר שהפלסטינים יצטרכו להפוך לפינלדנים לפני שיהיה שלום, ורחל כעסה מאוד. הוא ניגש אלי ולחץ את ידי, ואז פנה לעברה והושיט את ידו. רחל השאירה את היד שלו תלויה באוויר. זה היה מביך מאוד.
כשהיא חיבבה בני-אדם, היא הראתה את זה. היא חיבבה את יאסר ערפאת, והוא חיבב אותה. נפגשנו איתו פעמים רבות בתוניס, ואחר-כך בארץ. הוא התייחס אליה באדיבות קיצונית, הירשה לה לצלם אותו ככל שרצתה והשפיע עליה מתנות. פעם הוא העניק לה ענק והתעקש לשים אותו בעצמו על צווארה. מכיוון שהיה קצר-ראי, זה לקח לו המון זמן. זה היה יכול להיות תצלום נהדר, אבל הצלם הרשמי שלו עמד כל הזמן ללא נוע ולא צילם. רחל רתחה מכעס.
כאשר ערפאת היה נצור במוקטעה ואנחנו שימשנו לו מגן אנושי, הוא נישק אותה על מצחה והוביל אותה בידו במדרגות עד ליציאה. זה דווקא צולם.
רק מעטים ידעו שהיא נושאת בקרבה מחלה חשוכת-מרפא – הפטיטיס סי. המחלה רבצה לפתחה כמו נמר ישן, אבל היא ידעה שהוא יכול להתעורר בכל רגע ולבלוע אותה.
מחלת-הכבד הזאת התגלתה אצלה לפני יותר מ-20 שנה. לפני כל פגישה עם הרופא – פרופ' דניאל שובל הנהדר – ציפתה לפסק-דין מוות. לפני חמישה חודשים קרסה. היו סימנים מוקדמים שהתעלמתי מהם, אך היא הבחינה בהם היטב.
במשך חמשת החודשים האלה ביליתי עימה כל דקה ודקה. כל יום נוסף היה לי כמתנה, למרות שהיא שקעה בהתמדה לנגד עיניי. שנינו ידענו, אך העמדנו פנים שהכול יהיה בסדר.
לא היו לה כאבים, אך מיום ליום היה לה קשה יותר לאכול, לזכור, ובסוף גם לדבר. נשבר לי הלב לראות אותה נאבקת כדי למצוא מלים. היא שקעה בתרדמת, וכעבור יומיים נפטרה ללא הכרה וללא כאבים.
היא עמדה מראש על כך שלא ייעשה דבר כדי להאריך את חייה באופן מלאכותי. היה זה רגע נורא כאשר ביקשתי מהרופאים להפסיק את מאמציהם ההרואיים ולהניח לה למות.
בהתאם לרצונה נשרפה גופתה, בניגוד למסורת היהודית. האפר פוזר בשפת-הים, מול החלון שבו נהגה להסתכל בים. בשינוי קל מתאימות מילותיו של המשורר הבריטי ויליאם וודוורת:
"אך היא בקברה, והוי, מה רב ההבדל בשבילי."
פעם, ברגע של חולשה שנוצל על-ידי בימאי של סרט, היא התלוננה שמעולם לא אמרתי לה "אני אוהב אותך". זה נכון, בעיני שלוש המלים האלה הן באנאליות להחריד, אחרי שהושחתו ללא-תקנה על-ידי הקיטש ההוליוודי. בוודאי אינן ממצות את רגשותיי כלפיה – היא הפכה לחלק ממני.
כאשר שקעה בתרדמת, לחשתי לה: "אני אוהב אותך." אינני יודע אם שמעה.
אחרי מותה ישבתי במשך שעה ארוכה והתבוננתי בפניה. היא הייתה יפהפיה.
ידיד גרמני שלח לי אימרה גרמנית, שאני מוצא בה נחמה מוזרה:
"אל תהיה עצוב על שעזבה אותך, היה-נא שמח על כך שהייתה איתך שנים כה רבות."