הנדון:
מרעילי הבארות
הנה ידיעה שיגרתית על מעשה שיגרתי: פיצוץ בתים בשטח 9 בגליל. ידיעה שהופיעה בעתון הגון מאד, הארץ, לפני שבועיים.
הפתיחה היא ניטראלית: ״ריכוז של 20 מיבנים, בקתות-פח, מחסנים ובורות-מיס, שהוקמו בשנים האחרונות על אדמה ממשלתית בגליל ללא רשות, בשטח 9, שהינו אזור-אימונים עוד מתקופת המנדט, נהרס אתמול בבוקר על-ידי פיצוץ, מאחר ואין שום אפשרות להביא למקום דחפור.״
אין כאן נקיטת עמדה. עתון הגון מדווח על מעשה שהיה. דכל היותר יש כאן נימה דקה של צער, על כי אי-אפשר היה להכיא את הדחפור, והיה צורך לכזכז חומרנפץ.
יתכן כי בלב הקורא הרגיל, שקרא ידיעה זו ליד שולחן ארוחת-הבוקר, חלף לרגע קט רגש של צער מסוג אחר. א-לי אמר לעצמו: צה״ל זקוק לשטחי-אימונים, ואין מדינה יכולה להרשות שיבנו בלי רשיון, אך בכל זאת חבל על אותם בדווים מיסכבים שבתיהם הועפו השמימה, ושנשארו לפתע ללא קורת-גג.
* * *
אולם העתון ההגוןאינו מניה לקוראים לשקוע ברחמי-שווא. הוא ממהר לדווח:
״לפני שבועיים נערכה הפגישה האחרונה בין מינהל מקרקעי ישראל ובין ערב נאעים, במטרה להשפיע עליהם לעזוב את המקום ולעבור לבתים מוכנים בכפי שעב. הם סירבו לקבל כל הצעה, בטענה שאינם יכולים להיות הראשונים שיפנו את השטח מרצונם, כי יראו בהם בוגדים בעניין הערבי ויהיו נתונים להסתת הלאומנים הקיצוניים.״
כאן הופכים רגשות הקורא הרחמן להתמרמרות מוצדקת. ערכים מטונפים אלה! מגיע להם שיפוצצו את בתיהם! שיגידו תודה שלא פוצצו את הבתים על ראשיהם!
שהרי מסתבר מן האמור כי בעצם לא התנגדו הבדווים למיבצע, וכי היו נוטשים את בתיהם מרצון, לולא פחדם מפני הערבים הלאומנים. משמע: הפיצוץ לא היה רק מעשה חוקי, אלא גם פעולה פטריוטית ממדרגה ראשונה, למיגור אויבי המדינה ומהרסיה.
אולם הבדווים לא פעלו רק כרצון אויבי המדינה. הם נהגו גם בצביעות.
אחרי שאמרו קודם לכן שכלל אינם מתנגדים לפיצוץ, אלא אך פוחדים מפני נקמת הלאומנים, נהגו לפתע כאילו נחרב עליהם עולמם.
״מספר בדווים,״ מדווח העתון ההגון, ״לא רצו לפנות את השטח לקראת הפיצוץ, וביקשו ליהרג על-ידו.״
ועוד: ״בשעת הרחקת הבדווים מן השטח, הפיל את עצמו מוחמד וורדין על סלע ונראה כאילו התעלף. מיד החלה צעקת הנשים והגברים שכאילו" - כך נפסק הסיפור בחטף, כנראה בגלל טעות המדפיס.
גם עורך-הלילה טעה. הוא הכתיר סיפור זה במלים: ״נשים וגברים זעקו בשטח 9 בעת פיצוץ משכנות בדווים״. והרי תוכן הסיפור מחייב כותרת שונה לגמרי, כגון: ״משכנות בדווים פוצצו למרות הסתת הלאומנים.״.
* * *
ילדה בדווית ליד הריסות ביתה: הפוצצת וגם השמצת ?
אותו קורא רגיל, ליד שולחן ארוחת הבוקר, בוודאי לא הקדיש לידיעה מחשבה שניה, והוא מיהר אל הידיעה הבאה.
בתת-הכרתו נשאר מישקע הדברים : הערכים צבועים. צריכים לפוצץ את בתיהם. אויבי המדינה שולטים בציבור הערבי: הממשלה בסדר.
אולם עתונאי מקצועי, שקרא את אותה ידיעה בעיניו של איש-מקצוע, מן הסתם שם לב לכמה פרטים האומרים דרשני.
למשל, אותה שיחה במשרד מינהל מקרקעי-ישראל: מי יודע מה דובר בה? מניין לעתון ההגון, שבוודאי לא נכח בה, מה אמרו שם הערבים? האם אותם ערבים חזרו על דבריהם באוזני הכתב ההגון בעת הפיצוץ, בין זעקה לזעקה?
אין שמץ של ספק שכתב העתון ההגון יכול היה לשמוע משפטים אלה רק מפי מקור אחד: דובר מינהל מקרקעי ישראל. וכל המצוי בפרשה יודע כי אמנם זה כך. כי אותה טענה הושמעה כבר פעמים אחדות בפי האיש האחראי על מיבצע הפיצוץ, סגן מנהל מינהל מקרקעי 'שראל, מר ראובן אלוני. יש להניח כי מר אלוני מדבר בכנות,
וכי אמנם זאת דעתו, אך אין להתייחס אליו כאל דובר הבדווים שאת בתיהם הוא מפוצץ.
אם כן, חייב היה העתון ההגון לציין, לפחות: ״כפי שנמסר לנו מפי מר אלוני, ממינהל מקרקעי ישראל, טענו הערבים כי...״
גם זה לא היה הגון ביותר. כי במיקרה זה חייב היה כתב העתון ההגון לאמת את הידיעה, לשאול את פי הערבים עצמם, ולהוסיף לדברי מר אלוני שהערבים מאשרים - או מכחישים - שאמרו כדברים האלה. קשה להניח כי אנשים, המתעלפים בעת הפיצוץ והמבקשים את נפשם למות, היו מאשרים כי נשארו במקום רק מפחד של ״הלאומנים הקיצוניים״, וכי בעצם הם משתוקקים לעזוב את המקום ולעבור לבתים שכאילו הוכנו להם.
עתון הגון אולי היה מוסיף גם מי הם אותם ״לאומנים קיצוניים״ מסתוריים, המפילים את חיתתם על הבדווים. כיצד הם מאורגנים? במה כוחם? כיצד הם מפעילים את לחצם? במה איימו, ומתי הגשימו איפעם איומים מסוג זה?
* * *
כל זה חסר.חסר, כי הסיפור כולו מופרך מיסודו - כפי שברור לכל איש-מקצוע בעתונות, הבוחן אותו בעיון.
העתון ההגון אינו עוסק כאן בעתונאות, אלא בלוחמה פסיכולוגית. הוא העמיד את עצמו לרשות מיבצע-הפיצוץ, כזרוע מסייעת, כדי לאפשר את המשכתו ולמנוע מראש תגובה שלילית מצד הציבור העיברי.
במילים אחרות: העתון מוסיף התעללות על התעללות, בבחינת ״הרצחת וגם ירשת"?, או ״הפוצצת גם השמצת"? וקורבנותיו הם האנשים העלובים שבתושבי ישראל, החלשים שבחלשים, חסרי-הישע שבחסרי-הישע.
לא ניכנס כאן לדיון על מעשה-הפיצוץ עצמו, ועל הסיבות האמיתיות לסירוב הבדווים לנטוש את בתיהם. כבר עשינו זאת בשבועון זה, בכתבה מפורטת. יכול עתון, ואולי גם עתון הגון, לטעון כי למרבה הצער אין ברירה, כי חייבת המדינה לפוצץ מיבנים אלה, עם כל ההשתתפות בצערם של הקורבנות, אשר בתיהם נחרבו לנגד עיניהם - חוויה נוראה לכל אדם.
אבל עתון המתאר את הפיצוץ כפי שעשה זאת העתון ההגון, המבקש להחניק באיבו כל רגש אנושי של השתתפות בצער, המנצל את עצם הפיצוץ כדי לעורר בלב הקורא שינאה אל קורבנות הפיצוץ - ספק אם תיאר ההגינות יאה לו.
שהרי קשה לתאר מלאכה עתונאית שפלה יותר, מנוולת יותר.
בהעלותו על נס את דמותם האנושית של המפוצצים, מוסיף העתון ההגון פרט המוכיח כי הם יודעים להחשיב את חשיבותן של בארות. דיווח הכתב: ״לא פוצץ בורמים אחד, שניבנה באחרונה, ושלא נכלל ברשימת צווי ההריסה.״
דמותם האנושית של עורכי העתון נעלה פחות. כי אותה כתבה היא דוגמה קלאסית של הרעלת בארות.
* * *
הרחבתי את הדיבור על כתבה זו, לא מפני שהיא יוצאת דופן, אלא להיפך: מפני שהיא אופיינית כל-כך.
אין היא חורגת מן הכלל. היא הכלל.
לפני כחודש פירסם אחד הצהרונים בראשי עמודו הראשון סיפור תחת הכותרת הצעקנית: ״ערבים היכו יהודי בכביש הרצליה״. כותרת כזאת, במקום כזה, יוצרת אצל רבבות קוראים תגובה מיידית: לאן הגענו? שוב פורעים בנו הערבים! עכשיו הם כבר מכים את היהודים בלב המדינה! אם לא נוריד להם את הראש, אחת ולתמיד, יהיה הסוף מר!
רק חלק קטן מהקוראים, שראו את הכותרת ושהושיפעו ממנה, קרא גם את הסיפור עצמו. דובר שם על ערבים שנסעו במכונית בכביש, ושדרכם נחסמה על-ידי מכונית שניה. היה נידמה להם כי הנהג השני נוהג בכוונה בצורה שנועדה להפריע להם לעבור על פניו. על כן, כאשר נעצרה המכונית השניה ליד תחנת-דלק, עצר גם הנהג הערבי וסטר על לחי עמיתו היהודי.
מחשבה קלה היתה מלמדת את הקורא כי זהו מעשה שבכל יום, ולאומיותם של המעורבים בקטטה אינה אלא פרט טפל ומיקרי, שאינו נוגע לעניין. כשהמכונית האחת הפריעה לשניה, בוודאי לא יכול היה איש לדעת מי יהודי, מי ערבי ומי תייר זר.
הכותרת הנכונה (נכונה מבחינה עתוני
(המשך בעמוד 26)
מאת אורי אבנרי