הנידון
(המשך מעמוד 6)
אית!) היתה, במיקרה זה: ״קטטה בין נהגים בכביש הרצליה״, וכך אמנם הכתיר את הידיעה הצהרון השני. (ורק אגב אורחא נשאל: איזו צעקה מחרישת-אוזניים היתה קמה בקרב יהודי ארצות-הברית, אילו היה, צהרון ניו-יורקי מכתיר ידיעה כזאת בכונכס״?).
ושוב: כל זה ברור לעתונאי המקצועי. אך קורא סתם, הקורא את העתון בחטף, בעומדו עייף באוטובוס מלא בדרכו מן העבודה הביתה - כיצד זה ישים לב לפרטים כאלה?
הקריאה החטופה השאירה בתת-הכרתו רק מישקע זה: ערבים שוב מכים יהודים. כל הערבים שונאים את היהודים. צריכים לדפוק את הערבים.
* * *
מזה קורה בכל יום. זה נקרא בכל יום. ( כמעט ואין לך גליון של עתון שאינו מכיל לפחות ידיעה אחת כזאת, בנוסח כזה, על היחסים בין עיברים וערבים, בתוך המדינה או מחוצה לה. ומבחינה זו גם אין הבדל בין מעריב להארץ, בין חרות ועל-המישמר.
זוהי מנת הרעל היומית - טיפטיפת הרעל המטפטפת מדי יום ביומו לתוך באר התודעה הלאומית, הבאר שכולנו שותים ממנה.
איני מתכוון למאמרים ראשיים ולדיברי הגות. לגבי אלה אולי נכונה אימרתו של סמואל באטלר, הסופר הבריטי: ״השרות החשוב ביותר של העתונות הוא בכך שהיא מחנכת את הציבור לרחוש אי-אמון למילה המודפסת.״
יכול אדם משכיל להתייחס בהסתייגות, בחוש ביקורתי, אל מאמר המתיימר להשמיע דיעה. (אם כי חוששני שרק אחוז קטן מקוראי העתונות היומית אמנם משתמש ביכולת זו.)
אולם גם אדם משכיל אינו נוהג להפעיל חוש-ביקורת כלפי ידיעות, המדווחות כאילו על עובדות.
הידיעה מעמידה פנים אובייקטיביות. היא מתיימרת להיות תאור ניטראלי של דברים שהיו. לגביה נכונה יותר אימרתו של ההומוריסט האמריקאי ויל רוג׳רס: ״איני יודע דבר זולת הדברים שקראתי בעתונים.״
הידיעות היומיומיות מעצבות את תודעת רוב רובם של בני-האדם, בישראל כבארצות אחרות. ומי שמרעיל באר זו, מקבל על עצמו אחריות נוראה - אחריות העולה פי כמה על אחריותם של שרים, ח״כים ואלופים שהרי כל אלה כפופים, במידה זו או אחרת, לדעת-הקהל, אפילו במישטר דיקטטורי. ואילו האיש המכוון את דעת-הקהל, על-ידי הרעלה שיטתית של מקורות-היניקה שלה - השפעתו אדירה עוד יותר. (ואין לומר להצדקתו אלא זאת: שגם המרעיל אינו אלא מורעל, והוא מושפע על-ידי הרוח הכללית, גם בה בשעה שהוא עוזר לעצב אותה.)
* * *
אמר מי שאמר : ״מכונת-הדפוס היא הברכה הגדולה ביותר, או הקללה הגדולה ביותר, של העת החדשה.״
במי זה תלוי?
זה תלוי קודם כל בעתונאים עצמם.
בשטח העתונות השבועית טיהרנו את המים. אין זה מעשה שיש לזלזל בו. שהרי יש מדינות, כמו ארצות-הברית, בהן העתונות השבועית גרועה יותר, וגם משפיעה יותר, מן העתונות היומית.
אולם ביומוני ישראל המצב קודר. יחידים עומדים במערכות השונות בפני מבול השינאה, ללא תקווה ותוחלת. אך כל עוד לא יקומו עתונים חדשים, שיהיה בכוחם לנטרל את הרעל, לא ישתנה המצב.
כל זה מטיל חובה על הקורא העצמאי, בעל-ההכרה.
עליו ללמוד להפעיל את חוש-הביקורת שלו גם כלפי ידיעות תמימות. עליו ללמוד להבחין ברעל. למען לא יושפע ממנו. עליו להוקיע דיברי-נבלה המופיעים בעתונו. עליו להוכיח לעורכים כי העין פקוחה.
במסורת העמים, אין חטא חמור יותר מהרעלת הבארות. ומכל מרעילי הבארות, אין מסוכנים יותר ממרעילי העתונות, שהוא בור מים חיים לחברה הדמוקרטית.
