הנדון:
סיזון לנצח
אבל אחרי ככלות הכל״, אמר אלי בן-שיחי, ״אינך יכול להכחיש כי ישראל היא יצירת-כפיו של האימפריאליזם!״
היה זה בעת שיחה עם צעיר לבנוני. עד אותו רגע שוחחנו בידידות על הסיכסוך בין שני עמינו.
״אני מכחיש בהחלט,״ עניתי. ״מדינתנו קמה תוך מלחמה באימפריאליזם, וכמה מטובי ידידי מסרו את נפשם במלחמה זו״.
״באמת?" שאל הלבנוני בנימוס ספקני. ״מתי זה היה?"
* * *
חוויה זוידועה היטב לכל מי שהתווכח על ענייני ישראל בחו״ל - לא רק עם ערבים, אלא גם עם אפריקאים, דרום-אמריקאים, אסיאתיים.
בדו״ח של שלום כהן על סיורו באפריקה, לא מכבר, מופיע פסוק שמשך את תשומת לבי במיוחד. סיפר שלום, על פגישותיו עם סטודנטים צעירים באתיופיה : ״הסטודנטים נתקלים בתעמולה הערבית, המציירת את מלחמת-ה,עצמאות של ישראל כמלחמה אנטי-ערבית טהורה. רבים מהם מופתעים, כאשר הם שומעים כי קדמה למלחמת-החלוקה של תש״ח גם מלחמתהשיחרור של המחתרת נגד האנגלים״.
אותה אפתעה אינה נחלת האתיופים בלבד. גם ידידיה המובהקים של ישראל באפריקה יודעים כי האנגלים הם שהקימו את מדינתנו, בעזרת האמריקאים.
ואילו מיליוני הנוער הערבי, הנדל סביבנו, ממוסול עד קזבלנקה - ברור לו לגמרי כי ישראל נוצרה על-ידי האימפריאליסטים והקולוניאליסטים, ככידון המכוון אל לב העולם הערבי המשתחרר. * * *
איך נוצרה תמונה זו ? את מחצית המלאכה ביצעה התעמולה הערבית. וזה מובן וטבעי.
היהודים, כך אומרת תעמולה זו, הובאו ארצה על-ידי הבריטים, בעיקבות הצהרת-בלפור המתועבת.
לאחר מכן פעלו הבריטים כמיטב יכולתם כדי לבצר את היישוב היהודי, ולהשלימו על הערבים.
סוכני הבריטים בקרב הערבים, כמו המלך עבדאללה וגלאב באשא, גם הם עשו כל אשר היה לאל ידם למען נצחון היהודים.
בקיצור: ישראל נוצרה על-ידי האימפריאליזם, בדיוק כמו דרוםאפריקה. בדיוק כמו אנגולה ומוזאמביק. ועל תנועת-השיחרור האפרו-אסיאתית לחסל אותה, בדיוק כמו את דרום-אפריקה, אנגולה ומוזאמביק.
* * *
קל מאודלהפריך תמונה זו. לשם כך יש להזכיר רק עובדות היסטוריות, שאינן נחלת העבר הרחוק דווקא. עובדות מן העבר הקרוב. עובדות ממוסמכות, עובדות שהונצחו בתצלומים ובגליונות של עתונים, שרבבות יוצריהן עודם חיים.
והנה התמונה הנגדית :
מדינת ישראל קמה תוך מלחמת-דמים נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם.
בעוד שנציגי האימפריאליזם וסוכניו עוד שלטו שלטון ללא-מצרים במיצריים ובעיראק, באלג׳יריה ובסודאן, בכל רחבי אפריקה ובשטחים עצומים של אסיה, התקומם היישוב העיברי הזעיר נגד האימפריה הבריטית האדירה.
בשנת 1940 קם אברהם שטרן, הוא יאיר, בראש קומץ זעיר של צעירים עזי-נפש, והכריז מלחמה על האימפריאליזם הברי¬
טי באשר הוא. כעבור ארבע שנים הכריז האירגון-הצבאי-הלאומי מרד בשלטון הקולוניאלי בארץ. משך חודשים ארוכים הקיף המאבק את כל הארגונים הצבאיים בארץ, ובכללם ההגנה, הצבא שבפקודת המנהיגות הציונית הרישמית.
במיבצעים נועזים ללא-ספור פרצו הלוחמים האנטי-אימפריאליסטיים את חומות מיבצר-עכו, פוצצו את המיפקדה הבריטית במלון המלך דויד, חדרו למחנות-הצבא המוגנים ביותר. מלחמתם היתה לאב-טיפוס של מלחמת-שיחרור.
ב-6 בנובמבר 1944 הוציאו שני שליחי-מחתרת להורג את הנציג העליון של האימפריאליזם במרחב, הלורד מוין, בפעולה נועזת על אדמה ערבית.
נאומי-ההגנה הגאים שלהם, בבית-המשפט הערבי, חצבו להבות בלב הנוער הערבי במצריים, וסימנו את הדרך לדור שלם של לוחמי-שיחרור מצריים, ובכללם גמאל עבד-אל-נאצר.
הם הוצאו להורג, כעשרות לוחמי-שיחרור עיבריים אחרים, בפקודת הממשלה הבריטית.
במאבק המדיני להקמת המדינה התייצבו כל המדינות הסוציאליסטיות לימין היישוב העיברי הלוחם ונציג ברית-המועצות אנדריי גרומיקו, הכריע את הכף למענו, כהכרה במלחמתו האנטי-אימפריאליסטית.
מלחמת תש״ח הגיעה לשיאה בשעה שחמשה צבאות, בפקודת ממשלות ערביות שכולן כאחת היו אז משועבדות לאימפריאליזם, כששלושה מן הצבאות מצויידים בנשק בריטי, ואחד מהם פועל תחת פקודה בריטית ישירה, פלשו לארץ-ישראל.
בספרו הפילוסופיה של המהפכה מודה, גמאל עבד-אל-נאצר כי הצבא המיצרי פעל בשליחות האימפריאליזם, וכי בשיחות עם קצין ישראלי התגבשה לראשונה ההכרה בלבו שעליו למגר את האימפריאליזם במיצריים.
מלחמת-השיחרור העיברית היתה המלחמה האנטי-אימפריאליסטית האותנטית הראשונה במרחב, הפעם הראשונה בה גורש
שלטון זר בכוח הנשק, בדם ובאש.
-*י -*- •*-
שוטר בריטי ליד הריסת רכבת שפוצצה על ידי אצ״ל
זוהי התמונה הנגדית. קל מאוד לצייר אותה. קל מאוד להפיץ אותה. קל מאד להעמיד לרשותה את אמצעי-התקשורת של המדינה : את הרדיו, את הקולנוע, את מכונת-הדפוס.
אפשר לשדר בערבית תסכיתים על מיבצעי-השיא של המחתרת הלוחמת. אפשר להפיץ באפריקה חוברות מצויירות - באנגלית, בצרפתית ובלשונות אפריקה עצמה - על המאבק. אפשר להזכיר את מלחמת-השיחרור בנאומי הדיפלומטים באו״ם.
כל אורח ממלכתי בקפריסין, נלקח ביום הראשון אל קבר לוחמי-החרות להניח עליו זר. כל מלך או נשיא המבקר במצריים, משתדלים להביאו לפורט-סעיד, להאדרת אגרתם של הגיבורים שלחמו בפולשים האימפריאליסטיים.
שום אורח רם, אפריקאי או אחר, לא נלקח מעולם לתא עולי-הגרדום בעכו, בבניין המשמש בית-חולים לחולי-נפש.
כי התעמולה הישראלית הרישמית משתדלת כמיטב יכולתה להעלים כל זכר של מלחמת-השיחרור העיברית. היא עוטפת אותה במעטפה עבה של סודיות.
ואכן, כלפי הזר מהווה מלחמת-השיחרור העיברית סוד כמום יותר מעסק-הביש המפורסם, שכל דיפלומט צוער זר יודע כיום את פרטי-פרטיו.
* * *
התעמולה הערבית, המציירת את קורותיה של ישראל, ״יצירת-כפיו של האימפריאליזם״, עושה את מחצית המלאכה.
התעמולה הרישמית של ישראל עושה את המחצית השניה של המלאכה - בנתנה יד להעלמת האמת ההיסטורית.
כיצד נולד שיתוף-פעולה מוזר זה בין תועמלניהן של שתי ממשלות יריבות, הלוחמות זו בזו בשצף-קצף ?
כמו דברים רבים בארץ, הרי גם זה תוצאה ישירה של הפסיכופאתיה של איש אחד - דויד בן-גוריון. פסיכופאתיה שעברה בירושה אל יורשי שלטונו.
כל המזכיר פעולה מפעולות המחתרת - נועץ סכין בלבו.
כל המעלה על נס את הריגת הלורד מוין, או את פיצוץ מדון המלך דויד, הריהו מזכיר לדויד בן-גוריון שהיה זה הוא שמסר לוחמים עיבריים לידי הבולשת הבריטית, שפקד לענות חטופים כדי להוציא מהם ידיעות על חבריהם, שקרא לבנים להלשין על הוריהם, ולנשים להסגיר את בעליהן.
יתכן גם שבן-גוריון פשוט לא יכול לסבול שכלי-התעמולה, שלו יפליגו בשבח מיבצעים שלא הוא ניצח עליהם, שלא הוסיפו תהילה לשמו שלו.
לכן הפנה את תשומת-הלב הבלעדית למלחמת-החלוקה, עליה ניצח הוא. דמות המדינה הקטנה, הצעירה, שנולדה זה עתה, ושעמדה לבדי, מול ״שבעת צבאות ערב״, הפכה מאז נושא מרכזי בתעמולה הרישמית.
בכך אין כל רע. אולם נושא זה אינו יכול לבוא כמקום הנושא האנטי-אימפריאליפטי.
מלחמה במדינות ערב אין דינה כמלחמה בשלטון קולוניאלי, מה גם שנוהגים לשכוח כי הדבר אירע לפני שהתנועה הלאומית הערבית חגגה את נצחונה על הסוכנים הזרים במולדתה.
שגעונו הפרטי של דויד בן-גוריון הפך לשגעון המדינה.
רוח הסיזון, המדריכה עדיין את הרועה משדה-בוקר, מוסיפה להדריך גם את מערכת-ההסברה של המדינה.
היא דבקה בשגריריה של גולדה מאיר, שאחדים מהם היו בשעתו קציני-מודיעין של מדינות זרות, ועל כן קשה לדרוש מהם הבנה לרוח המחתרת העיברית.
היא דבקה גם בטהורים. הנה הופיע ספרו של אהרון כהן, ישראל והעזלם הערבי, ספר בעל חשיבות היסטורית, שעוד נעמוד על מעלותיו הרמות. מה משונה שבספר זה אין זכר להריגת הלורד מוין בקאהיר, אין זכר לנאומו הגדול של אליהו בית-צורי באוזני הנוער הערבי, מעל ספסל הנאשמים : ״רעיונותי אינם רעיונותיה של הציונות. אין אנו נלחמים לקיום הצהרת בלפור... אנו נלחמים לחרותנו. אנו, בני-הארץ העיבריים ... גמרנו אומר לרכוש את עצמאות מולדתנו מידי השליטים הזרים.״
אין אדם חייב להיות מוותיקי המחתרת, כדי להבין את חשיבות עלילותיה דווקא באספקלריה הסברתית של היום. גם מי שחלק על דרך המחתרת בשלב זה או אחר (כפי שעשיתי גם אני) יכול לתפוס זאת.
בכל שיחה עם ערבי מעבר לגבול, בהסבירי את רעיון האיחוד המרחבי, אני מקפיד להזכיר כי כמה מראשי לח״י נימנים עתה עם חברי הפעולה השמית. בכל מיקרה, ללא יוצא מן הכלל, נדלק ניצוץ בעיני בני-שיחי. שמה של ״קבוצת שטרן״ עדיין חי בזכרונם של בני 30 ומעלה - והוא משמש תעודת-יושר אנטי-אימפריאליסטית.
אולם אנשי-הסיזון, המנהלים את ענייני-המדינה, אינם מסוגלים להשתמש כתעודה זו.
ועל כן תישאר ישראל, בתודעת הרבים, ״ראש-הגשר של האימפריאליזם, יצירת-כפיו של הקולוניאליזם, אנגולה ציונית בלב העולם הערבי המשתחרר.״
מאת אורי אבנרי