קורא יקר,

בגרמניה רגילים להגדיר את העולם הזה למען הפשטות, כ״דר שפיגל של ישראל.״ בצרפת אומרים: ״ל׳אכספרס הישראלי״.

* * *

כל השוואה כזאת צולעת, כמובן. קשה להשוות שני עתונים בשתי ארצות שונות זה לזה. קל וחומר, כשאחד מן השניים הוא השבועון המסויים של ישראל - עתון העומד בפני בעיות יחידות-במינן, שמצא להן פתרונות שגם הם מיוחדים-במינם.

בכל זאת לא באה ההשוואה במיקרה. כי היו ימים, בשיא מלחמת-אלג׳יריה, כשמילא ל׳אכספרס בצרפת תפקיד דומה מאד לזה של העולם הזה בישראל. הוא עמד, כמעט לבדו, מול הגל הגואה של השוביניזם האווילי. הוא התגרה במערכת-הבטחון הצרפתי, סבל רדיפות והחרמות, גילה באומץ-לב את האמת על מרתפי-העינויים, קרא למשא-ומתן ולשלום סביר.

על כן עקבנו תמיד בעניין מיוחד אחרי קורותיו של שבועון זה, תוך שאיפה ללמוד מהישגיו ומכשלונותיו. המהפכה שחלה בו בשבוע האחרון עניינה אותנו שבעתיים.

* * *

בפני כל שבועון מדיני לוחם ובלתי-תלוי, בכל ארץ ובכל שפה, עומדת בעייה מכרעת. יתכן שכל עתון כזה ניכר על פי הדרך בה הוא מתגבר עליה.

וזו הבעיה: מה לעשות כאשר נחלש המתח הפוליטי של הציבור, כאשר מציפים אותו גלים של אדישות, של לא-איכפתיות?

שום חברה אינה שומרת על מתח פוליטי אחיד. יש תקופות של גאות, ואחריהן תקופות של שפל. אין הן מתחלפות בקצב אחיד. יש עיתות של משבר, כאשר תקופות המתח רודפות זו את זו. ויש, להיפך, עיתות של התפרקות, כאשר אווירת השאננות נראית כאין-סופית.

אין שבועון לוחם יכול לשגשג בתקופה שהציבור מתרחק מן המאבקים, כאשר האיש ברחוב רוצה לשכוח את בעיות המדינה והעולם, כאשר ״הוא רוצה ליהנות בשקט מן השלווה (האמיתית או המדומה) האופפת אותו.

לגבי שבועון לוחם, אין זו רק שאלה כלכלית. אמנם, הוא עלול לאבד מתפוצתו, וירידה זו עלולה לחרוץ את גורלו. אך בצד הירידה הכלכלית, יש גם ירידה ציבורית, העלולה להיות מכאיבה עוד יותר. העתון עלול להיראות יוצא-דופן, משונה, אפילו מגוחך. בקיצור, ״לצאת מן האופנה״.

במידה מסויימת קורה הדבר כיום לכל העתונים הלוחמים במערב-אירופה. הגאות הכלכלית העוברת על היבשת הביאה להתפשטות האווירה החומרנית.

בארצות-הברית נעלמה העתונות הלוחמת זה מכבר. באירופה היא עומדת על נפשה. אף המצליחים ביותר סובלים מן השאננות הכללית. גם דר שפיגל, שעמד בשעתו במרכזה של סערה ציבורית אדירה ושהפך אז סמל עולמי למאבק על חופש העתונות, נהנה כעת משקט יחסי.

מצבו של ל׳אכספרס היה חמור ביותר.

* * *

ל׳אכספרס הוקם על-ידי קבוצת צעירים, בני גילם של מייסדי המערכת הנוכחית של העולם הזה. קבוצה זו מצאה לאחר-מכן את מנהיגה בדמותו של פיאר מנדס-פראנס, המדינאי היהודי. הוא עלה לגדולה כאשר מנדס-פראנס נקרא לעמוד בראש צרפת, בשיא המלחמה על הודו-סין.

במשך שנים ארוכות סימל ל׳אכספרס את אומץ-לבה של האינטליגנציה הצרפתית, שיצאה נגד הפאשיזם ור,מיליטריזם. במלחמות הודו-סין, תוניסיה, מארוקו ואלג׳יריה השמיע ל׳אכספרס את קול ההגיון. המאמר השבועי של עורכו, ז׳אן-ז׳אק סרבאן-שרייבר, הפך קריאת-קרב במאבק על דמות צרפת.

בינתיים הגיע שארל דה-גול לשלטון. ל׳אכספרס לחם בו שבוע אחרי שבוע. סרבאן-שרייבר הפך דובר אנטי-גוליסטי ראשי, השתתף בייזום מועמדותו של גאסטון דאפאר הסוציאליסטי כמועמד נגדי לנשיאות.

אולם דה-גול הצליח, בהדרגה, להרדים את צרפת. הוא סיים את מלחמת אלג׳יריה (כפי שדרש ל׳אכספרס במשך שנים). השלום הביא לגאות כלכלית חסרת-תקדים. הצרפתי המצוי החל מקדיש את כל תשומת-לבו לבית החדש, למכונית החדשה, למכשיר-הטלביזיה החדש, לטיול הבא לים או להרים. כל העתונות הצרפתית החלה מאבדת מתפוצתה. ל׳אכספרס איבד רבבות.

קשה להשוות את תפוצתם של עתונים ישראליים לתפוצת העתונים בארצות האחרות. חסר בסיס מוסמך להשוזאה. האם לחשב את היחס לפי גודל האוכלוסיה, או לפי מספר דוברי העיברית? על כל פנים, גם בימי שיאו נפלה תפוצתו היחסית של ל׳אכספרס בהרבה מזו של העולם הזה.

תפוצת השבועון הישראלי עלתה על זו של השבועון הצרפתי פי שניים ומעלה (לפי מיספר האוכלוסיה) או פי ארבעה ומעלה (לפי מיספר דוברי העיברית והצרפתית).

לכן, כאשר החלה תפוצת ל׳אכספרס יורדת, הועמד קיום העתון בסכנה גם מבחינה כלכלית. לדעת אנשי המקצוע, היתה הוצאת ל'אכספרס כרוכה תמיד בהפסד כספי. עכשיו החל ההפסד גדל בהתמדה.

* * *

״ל׳אכספרס" החדש

השבוע בחר ל׳אכספרס בדרך משלו להתגבר על המשבר. הוא שינה את דמותו, עבר לפורמאט של טיים ולשיטה עתונאית שהיא תערובת של טיים, ניוזוויק ודר שפיגל. המטרה המוצהרת: להעלות את התפוצה מ180 ל-400 אלף.

בעצם המתכונת העתונאית אין כל רע.

גם העולם הזה למד הרבה משיטותיו העתונאיות של טיים, העתיק כמה וכמה ממדוריו. אך ל׳אכספרס לא שינה רק את המתכונת החיצונית, אלא גם את גישתו הנפשית.

״האנטי-אמריקאיות יצאה מן האופנה,״ הכריז סרבאן-שרייבר בראיון. ״אנחנו הולכים בדרכי אמריקה. נמאס לקהל לשמוע דיעות. הקהל רוצה רק באינפורמציה. ל׳אכספרס יהיה מעתה בית-חרושת עתונאי.״

במאמר הראשון שלו בשבועון המחודש הסביר כי אבד תוכנם של כל המאבקים המדיניים, כי אין עוד שום הבדל בין הצדדים היריבים בארצות המערב, כי כל המאבק שוב אינו אלא על חלוקת שניים או שלושה אחוזים מן ההכנסה הלאומית.

בקיצור: ל׳אכספרס פרש מן המאבק. הוא ויתר על זכותו ועל חובתו להשתתף בעיצוב דעת-הקהל, במלחמה על דמות מדינתו ועולמו. הוא נכנע.

עצם הבעייה אינה זרה להעולם הזה. ידענו תקופה של מתח מדיני ובטחוני קיצוני, מימי קיבייה ועד מיבצע-סיני.

ידענו את תקופת-השפל לאחר המיבצע, את המתיחות הדרוכה של פרשת-לבון, את ההפוגה שלאחר מכן.

כיצד התגברנו על תנודות אלה? הפתרון שלנו טמון בשילוב השער הקידמי והשער האחורי של השבועון - כלומר, בשילובים של עתון לוחם ותוקפני ועתון בידורי.

היו ששללו דרך עתונאית זו, היו שהסתייגו מכמה משיטותינו. אולם גם השולל הקיצוני ביותר חייב להרהר על הבעיה שנית, לאור ירידתו של ל׳אכספרס.

העולם הזה לא פרש אף ליום אחד מן המלחמה. הוא משתתף, בלהט האופייני לו, במאבק לעיצוב דמות המדינה. הוא מפנה ללא הרף את תשומת-הלב הציבורית לבעיות הגורליות של קיומנו הלאומי - גם כשמרבית הציבור רוצה לשכוח אותן. הוא יוצר מתח, גם כשרוב הציבור רוצה לפרוק את המתח ולהתמסר להנאותיו היומיומיות.

דומני כי העולם הזה בחר בשיטה שאין שנייה לה בעולם. היא כרוכה, בלי ספק, בבעיות המיוחדות ובאפשרויות המיוחדות של ישראל. יתכן שעתון כמו ל׳אכספרס לא יכול לאמץ אותה לעצמו. אך שיטה זו היא שהצילה אותנו מדרכו של ל׳אכספרס מהפיכתנו ל״בית-חרושת עתונאי״ גרידא, ללא השקפה וללא ייעוד.

שלום כהן

2