הנדון:
הדייג והג'ין
משך שנים ארוכות היה הכלי מונח לפנינו על שפת־הים, סגור וחתום כמו כד־הנחושת שדג הדייג בסיפורי אלף לילה ולילה.
שלא כמו אותו דייג מיסכן, לא מיהרנו לפתוח את הכד כדי לראות מה יש בו.
ידענו מה יש בו: ג׳ין אדיר ורע, המשתוקק לפרוץ ולהרע לנו.
באגדה היה שמו מאריה והוא שכן בכד שצורתו כצורת המלפפון. במציאות שמו טלביזיה, והוא שוכן בכד שצורתו כצורת התיבה המלבנית.
באגדה היה הכד חתום בפקק של עופרת, שנשא את חותמת שלמה בן דויד המלך (רחמי אללה על שניהם!). במציאות היה הכד חתום בגופו של דויד בן־גוריון (יאריך האל את ימיו!).
אך כמה זמן אפשר להסתכל בכד חתום, מכלי לפתחו?
עוד בימי בן־גוריון נפתח הכד קצת־קצת, וניתן לג׳ין להציץ החוצה. קראו לו ״טלביזיה חינוכית", והעמידו פנים כאילו אינו רע כל־כך.
והנה עברו ימים, והפקק ששמו בן־גוריון הולך ומתפורר.
היד הממלכתית כבר אוחזת בכד, ועוד מעט תוציא את הפקק לגמרי. כבר ניתנו הוראות להעביר כמה אנשים קורסים מזורזים בתורת־הג׳ינים, להכין עתודה של מאלפי־ג׳ינים מומחים ומדופלמים. בעוד כמה חודשים תתכנס הממשלה מסביב לכד ותחליט ברוב דעות לשחרר את הג'ין.
כי ממשלת ישראל אינה דומה לדייג עלוב, ואינה עושה מעשי־איוולת בחיפזון. להיפך: היא עושה את מעשי־האיוולת ביישוב־הדעת, אחרי בדיקה וחקירה, בדרך כמעט־חוקית, על פי נוהל כמעט־דמוקראטי.
הג׳ין ייצא מן הכד. נידמה ששוב אי־אפשר למנוע זאת. אולם כל עוד הוא כלוא בכלאו, כבול וחסר־ישע, אני מציע לציבור להקדיש מחשבה רבה לתנאים בהם ישוחרר.
כי כאשר כבר ייצא מן הכד, יהיה זה מאוחר מדי.
* * *
הג׳ין שבאגדה הוא רע מטיבעו, ואינו יכול להיות אלא רע. איני משוכנע כי הדבר נכון גם לגבי הג׳ין שבמציאות.
הג׳ין ששמו טלביזיה יכול להרע, אבל הוא יכול גם להיטיב.
כמו ג׳ינים אחרים באגדות אלף לילה ולילה, ניתן ג׳ין הטלביזיה לאילוף ולריסון. יש לאל ידו לעשות מלאכה מועילה.
יכול הג׳ין לאחד את המדינה, לתת למו־ שבי־עולים רחוקים ולכפרים ערביים הרגשת שייכות למדינה ולבעיותיה. הוא יכול גם לפעול להפצת השפה העיברית ולהנחילה ל־ מאות־האלפים מבני העליה החדשה.
חשוב לא פחות: יכול הג׳ין לגלות את פני המדינה לעיני שכנינו, בני העם שהמציא את הג׳ינים.
הרדיו יכול להעביר רק מילים, גם כשיש לו מה לומר (ולשרות־השידור של ממשלת ישראל אין מה לומר לשכנינו, זולת מליצות ריקות.) ואילו הטלביזיה משכנעת עד אין שיעור יותר. היא תעביר את ישראל בעיני השכנים מאגדה למציאות, תראה להם את האדם הישראלי כמות שהוא.
המוני ערבים, שלמדו משופרות תעמולתם כי ישראל גוועת ברעב, כי מלחמת־אזרחים סוערת בחוצות ערינו, כי כל קיומנו על נדבות האימפריאליזם - יראו את פני המדינה כפי שהם.
הג׳ין ששמו טלביזיה מדלג על גבולות, מקפץ על גדרי-תיל, לועג למחיצות פנימיות וחיצוניות.
זוהי אחת מתכונותיו העיקריות - ואפשר לרתום אותה למטרות חיוביות מאוד.
* * *
אולם כיצד תכונות חיוביות אלה יש לג׳ין תכונות קטלניות, והסכנה הטמונה באלה עולה בהרבה על כל הטוב שיכול לצמוח ממנו.
הג׳ין שבאגדה היה מוכן לגמול למשחררו רק חסד אחד ויחיד: ״בחר בצורת מותך ובדרך בה אקטולך!"
גם הג׳ין שבמציאות גומל לקורבנותיו, לפעמים, חסד זה. הוא מאיים להרוג את החברה החופשית בשתי שיטות־קטל שונות: האחת מדינית, השניה תרבותית.
מבחינה מדינית, סולל הג׳ין את הדרך אל העריצות המודרנית, הדיקטטורה של המסך הקטן.
אדולף היטלר לא הספיק לנצל שיטה זו. בימי הרייך השלישי היתה הטלביזיה עוד בחיתוליה, והופעלה רק במעט. היטלר נאלץ לסמוך על השד הקטן של הרדיו. לכן נזקק לגסטאפו ולמחנות־הריכוז.
אולם הנה מוכיח שארל דה־גול שבדיק־ טטורה המודרנית שוב אין צורך במרתפי־ עינויים. הטלביזיה עונה על הכל. די להעמיד את הג׳ין הגדול כולו לרשות התעמולה הרישמית, די לסגור את הטלביזיה בפני כל יריב, כדי ששלטון־היחיד ישכון לבטח.
ואיך יתכן אחרת? הטלביזיה דוחקת את רגליהם של כל אמצעי־ התקשורת האחרים. המיליונים יושבים צמודים למקלט, יום אחרי יום. הם רואים שוב ושוב ושוב את פניו של האיש האחד, הדגול מרבבה, החכם מכל אדם, האמיץ מכל גיבור.
יכולה הטלביזיה להראות, לרגע קט, כ־ מעשה־חסד עילאי, את פניו של המועמד היריב. אך מי מכיר פנים אלה? מי שמע על האיש? מי יודע מה בפיו?
אחרי שנים אחדות של מונופול דיקטטורי מוחלט בטלביזיה, גוועת העתונות הצרפתית.
כל העתונים איבדו מתפוצתם, ובראשם עתוני האופוזיציה.
הג׳ין עשה את מלאכתו המדינית.
* * *
מאריד יוצא מהכד: קל לשחררו, אך קשה להכניסו חזרה
הפיגיון הפוליטי של הג׳ין עדיין לא רצח חברות רבות. אולם האלה התרבותית שלו כבר מחצה הרבה גולגלות.
עתונות דבילית יכולה להזיק. רדיו דבילי יכול לפגוע פגיעה חמורה. אולם טלביזיה דבילית יכולה להמית את הרמה התר־ בותית של חברה.
כי הג׳ין כולא את האדם בביתו, קושר
אותו לכסאו, ותוקף את שני חושיו העיקריים בעת ובעונה אחת. הוא מרחיק אותו מן הספר, מן העתון, ואפילו מסרט הקולנוע. הוא תופס אותו בעודו ילד, ואינו מניח לו עד יום מותו.
סכנה זו גדולה שבעתיים בארצות הטלביזיה הממוסחרת. כי בעל המודעה מבקש לרתום את הג׳ין לצרכיו, והוא מורידו בהכרח לרמת המכנה המשותף הנמוך ביותר. הקורבן הכבול מוצף מבול בלתי־פוסק של תוצרת בידורית קלוקלת, מגרה ומטמטמת. עד שהחברה כולה שוקעת בביצת הניוון.
הג׳ין עשה את מלאכתו התרבותית.
* * *
לכאורה יש לכל חברה, כמו לאותו דייג שבאגדה, בחירה חופשית בין שתי צורות־מוות אלה. נידמה כי המוות המדיני והמוות התרבותי אינם יכולים לבוא ביחד.
שהרי טלביזיה ממלכתית, המשמשת כולה את התעמולה הדיקטטורית של השלטון, חיה על חשבונו ואינה זקוקה לבידור הקלוקל של הטלביזיה המיסחרית. ולהיפך: הטלביזיה המיסחרית, הכפופה לבעלותם של קאפיטליסטים פרטיים, אומנם הורסת את הרמה התרבותית, אך אינה זקוקה לחסדי השלטון.
זה הגיוני - בעולם. אך לא ב¬ישראל.
כי השלטון שלנו המציא פאטנט חדש, שכבר הוכיח את עצמו על גלי הרדיו: השידור הממלכתי הממוסחר.
זהו שילוב מחוכם של מיגרעות שתי השיטות, בלי המעלות אף של אהת מהן.
מבחינה מדינית, הוא משרת את הדיקטטורה של איש אחד (בימי בן־גוריון) או של כת אוליגארכית (בימי אשכול). הוא זורק פירורים ליריבים-כביכול, המשולבים במישטר. אך אין בו דריסת־רגל לשום אדם, לשום רעיון, הנוגדים את המישטר באמת.
מבחינה תרבותית זוהי תשפוכת של בידור ממוסחר לגן־ילדים, המגיעה לנקודת־ השפל הנמוכה ביותר בגל הקל, ובה טובעות התוכניות הטובות המעטות של שדר־ גים מוכשרים כמו אבנים בביצה.
* * *
שד הרדיו הוא רק אח קטן וחלוש של ג׳ין הטלביזיה. אם זאת דמותו וזה פרצופו של הרדיו בישראל - מה יהיו דמותו ופרצופו של הג׳ין הגדול?
טדי קולק ושות׳, האנשים שעיצבו את דמותו של ״קול ישראל", הם שיעצבו את דמות הטלביזיה. אין צורך בכשרון הנבואה כדי לנחש מה יהיה טיבה.
לזכותו של בן־גוריון ייאמר, שלא היה דיקטטור בהכרה. יחסו השלילי לטלביזיה מוכיח כי נטיותיו הדיקטטוריות הבולטות היו תת־הכרתיות. אך האדונים החדשים מפוכחים יותר, תכליתיים יותר.
ולראייה: הם ניגשים להוציא את הפקק מן הכד ברגע שנידמה להם ששוב אינם צריכים להתחשב בזעמו של הזקן.
הם ממהרים. כי הבחירות מתקרבות - והם יודעים כי ג׳ין הטלביזיה מבטיח נצחון לבעליו.
זה החשבון הפוליטי. מה החשבון התרבותי?
הטלביזיה היא ג׳ין יקר מאוד. יקר הרבה יותר משד הרדיו. דרושים סכומים גדולים מאוד כדי להאכילו. מניין יבואו?
מניין, אם לא מכיסי המפרסמים, שידרשו להוריד את הרמה למכנה המשותף הנמוך ביותר?
ואם אומנם יישאר חלק חופשי מפירסומת, הרי לא יעמוד לרשותו התקציב האדיר הדרוש להפקת תוכניות בעלות רמה תרבותית אמיתית.
כך יכה כנו הג׳ין כשתי ידיו.
* * *
בצר לו אמר הדייג באגדה לעצמו: ״זהו ג׳ין, ואני בן־אדם. לי העניק אללה שכל ועורמה. על כן אביא לאובדנו בעורמתי. כשם שהוא ביקש להרגני בזדונו.״ הסוף ידוע: בתחבולה מחוכמת החזיר הדייג את הג׳ין לתוך הכד, וכלאו שוב.
אנחנו לא נצליח ככך. ג׳ין הטלביזיה ייצא מן הבקבוק, ואיש לא יחזירו לשם.
אולם גם לנו העניק אללה שכל ועורמה, ויש בכוחנו להקדים תרופה למכה. יכולים וחייבים אנחנו לדאוג לכך כי הטלביזיה הישראלית, כאשר תבוא, לא תהיה מונופול ממשלתי־מפלגתי - לא בגלוי, ולא במסווה של ״רשות ציבורית״. חייבים אנחנו לחשל מראש אזיקים דמוקראטיים וכבלים תרבותיים, שגם הג׳ין החזק ביותר לא ינתקם.
אל יבוא אלינו הג׳ין כגנב בלילה. אל ימצא אותנו שאננים ואדישים. יקומו־נא כבר עתה הכוחות הציבוריים, שידאגו לעיקור כוחות־ההרס הטמונים בו.
כי בנפשנו הדבר - במובן המילולי ביותר של הפסוק.
מאת אורי אבנרי