הנדון:
האשה הזאת
אין חוק בישראל המחייב שר להצליח בתפקידו. אין חוק המחייב אותו להסתלק בגלל כשלונותיו.
יכול שר לנחול כשלון - ולהישאר בתפקידו.
יכול שר להתגלות ככסיל גמור ולהצליח בקאריירה.
כי זוהי מדינה חופשית, וכל שר חופשי בה להביא אסון על המדינה.
ורק בהיסוס רב אני מעז לשאול: האם יש גבול לחופש זה?
האם יש גבול לבזיונות, לכשלונות, לחוסר-הצלחה, לאיוולת ולעקרות של שר, גבול שמעבר לו מותר להשמיע את ההצעה האדיבה שיואיל ללכת לכל הרוחות?
* * *
החודש התמוטט, ברעש גדול, אחד מעמודי-התווך של מדיניות-החוץ הישראלית.
העמוד הגרמני קרס תחתיו, ושבריו מוטלים למרגלותיה של הגברת גולדה מאיר.
ניבאנו זאת זמן רב מראש. הדבר היה צפוי לכל מי שעיניים לו, ושאינו שרחוץ במדינת ישראל.
ראש ממשלת גרמניה הודיע בפה מלא שלא יחוקק שוס חוק נגד המדענים הפועלים במצריים. שממשלתו לא תנקוט בכל פעולה שהיא, מעשית או אף הפגנתית, נגדם.
תוכן הודעה זו חמור מאוד. סיגנונה חמור שבעתיים. כי הוא חדור זילזול גמור בממשלת ישראל.
מניין בא בוז זה? כיצד זה מעז פתאוס נשיא גרמניה לדבר בגסות על הקיבוץ הישראלי, לטעון כי הוא מתאים רק ל"עצלנים״, ושמקומו במדינה קומוניסטית? כיצד זה מעזה בון לפטור במשיכת-כתף אדישה את הדרישה לכונן סוף-סוף יחסים דיפלומטיים עם ישראל?
אין ספק: ממשלת גרמניה החליטה ששוב אין צורך להתייחם בכבוד לממשלת ישראל. ששוב אין לחשוש מפני כל תגובה יעילה מצדה. שאפשר לירוק בפרצופה, וזו תעמיד פנים שיורד גשם.
גרוע מזה: יתכן כי ממשלת בון השתכנעה שמשרד-החוץ הישראלי כלל אינו מוסד מדיני, אלא יורש השתדלנים של הגטו היהודי, שכל כוחם היה בהתרפסות ובליחוך הפינכה.
מי אחראי לבזיון זה?
מזה שמונה שנים נושאת הגברת גולדה מאיר באחריות למדיניות-החוץ הישראלית בכלל, ולמדיניות כלפי גרמניה בפרט.
במשך רוב הזמן הזה התערבו דויד בןגוריון, שמעון פרס ושות׳ במישחק הגרמני. אולם בשנה האחרונה פסקה התערבות זו במעט לגמרי.
הגברת מאיר - היא לבדה - נושאת באחריות הישירה למדיניות שתלתה את כל תקוותיה בחקיקת חוק גרמני נגד המדענים.
מדיניות זו התמוטטה.
היא התמוטטה לקול צחוקם המהדהד של מדינאי בון, שמשכו שנה שלמה כאפה של הגברת מאיר, בצורה בלתי-ג׳נטלמנית בהחלט.
* * *
שר עטור הצלחה, שבע הישגים ונצחונות - מותר למחול לו על כש¬לון אחד, ויהיה חמור כאשר יהיה.
אך האשה הזאת אינה יכולה לתבוע לעצמה זכות זו.
היכן הנצחונות המזהירים שנחלה כשמונה שנות כהונתה? היכן הרעיונות המדיניים המבריקים שהשמיעה, היוזמה הנועזת שנקטה? היכן ההישגים וההצלחות?
איני רוצה להיות בלתי-צנוע. אסתפק בכך שיראו לי נצחון אחד, רעיון אחד, יוזמה אחת שהאשה הזאת יכולה לזקוף על חשבונה.
הצלחה חשובה אחת שתבלוט, כמו נווה-מידבר, במידבר השומם: של שמונה שנות-כהונה שחונות ועקרות!
אין ספק שיש לאשה הזאת תכונות חיוביות. היא יודעת לדבר עם עתונאים זרים, לתת ראיונות בטלביזיה. היא יודעת שפות. אני מניח שהיא משופעת מידות טובות נוספות, אף שלא הצלחתי עדיין לעמוד על טיבן.
אין ספק שיכלה להיות מזכירה מצויינת למועצת הפועלות. בוודאי יכלה לנהל בכשרון את תנובה. הייתי שולח אותה בלי כל היסום לכהן כשגרירת ישראל במאלאווה
אך מדוע חייבת היא לשאת דווקא בתפקיד האחד המצריך את כל התכונות שאין לה?
שר-חוץ חייב להיות מפוכח, משוחרר מרגשנות ומדיעות קדומות. האשה הזאת היא דוגמאטית, רגשנית, ויש לה דיעה קדומה על כל נושא שבעולם.
שר-חוץ חייב להבין את דעת הזולת ורגשותיו, כדי שיובל לשאת-ולתת עימו בהצלחה. האשה הזאת משוכנעת לחלוטין
שהיא לבדה צודקת תמיד, והיא פוסלת בשצף-קצף כל דיעה הנוגדת את שלה.
שר-חוץ חייב להיות בעל מחשבה פורה וגמישה, כדי לנצל הזדמנויות חדשות, לפתור בעיות חדשות, לנסות גישות חדשות. האשה הזאת היא בעלת השקפות קפואות ומאובנות, והיא לא הגתה רעיון חדש מאז שחר נעוריה.
שר-חוץ חייב להאציל מהדרת-כבודו על המנגנון הנתון למרותו, כדי שיעורר בעולם כבוד לעצמו ולמדינתו. האשה הזאת היא קנטרנית, סכסכנית, נקמנית וקטנונית.
שר-חוץ חייב להיות בעל אישיות מושכת.
* * *
גולדה מאיר: הם משכו לה באף
כאשר שפך דויד בן-גוריון את דמו של משה שרת, וסילקו מן התפקיד לו הקדיש את חייו, היה קשה להבין מדוע בחר דווקא באשה הזאת כיורשת.
כי כבר אז רבצה עליה האחריות לכשלון הטראגי ביותר של המדיניות הישראלית.
עם קום המדינה היא נשלחה לכהן כשגרירת ישראל בארץ מולדתה: רוסיה. בריתהמועצות הצביעה קודם לכן בעד הקמת ישראל, הכריעה את הכף לטובתה, שלחה את הנשק שהיה דרוש לעמידת צה״ל במיבחנו העליון.
באשר באה האשה הזאת ל¬
מוסקבה, היו יחסי מוסקבה-ירושלים בשיא פריחתם. תוף שנה אהת הצליחה לקלקלם כמעט ללא תקנה.
היתה זאת היא שהפכה - בימי סטאלין!
- את שגרירות ישראל למוקד של הפגנות פרו-ציוניות. היתה זאת היא שהפיצה בישראל ובעולם את התצלומים שהראו את יהודי מוסקבה הנלהבים צובאים עליה. היתה זאת היא שהפגינה - בקוצר-ראייה
שגבל עם אטימות-מוח - את יומרת ישראל לקיים קשר ישיר עם אזרחיה היהודייס של ברית-המועצות. בקיצור: היתה זאת היא שהזהירה את סטאלין, כי ישראל יוצרת סכנה פנימית למישטרו, ושגרמה לתגובתו הנמרצת והשפלה.
נסיון קצר זה היה צריך להספיק כדי להוכיח שכדאי למצוא אפיק פחות מסוכן לסגולות המיוחדות ולמרץ השופע של הגברת מאיר.
אולם כעבור שנים מעטות מסר בן-גוריון לידיה את ירושת שרת.
* * *
לזכותו של בן-גוריון יש להזכיר כי מעולם לא חלם לתת לה דריסת-רגל במישור העליון של המדיניות הישראלית. הוא התכוון לשכון שם לבדו.
בתפקידה החדש נועדה האשה הזאת לשמש כמזכירתו הפרטית לעניינים מדיניים, ולכל היותר כמנהלת לישכתו המדינית. הוא לבדו קבע את המדיניות, והיא היתה צריכה לפקח, כרב-סמלת טובה, על ביצועה היעיל בידי שרות-החוץ.
בן-גוריון לא ידע - והדבר גם לא היה איכפת לו - שתוך כדי כך הרסה האשה הזאת את שרות החוץ הישראלי.
משה שרת לא היה מדינאי גאון. אבל הוא השאיר אחריו ירושה לתפארת: שרות-חוץ בעל רמה אנושית גבוהה, כבוד עצמי, יחסים תקינים, יעילות סבירה.
באותם הימים היה זה תענוג להיכנס לשגרירות ישראל בוושינגטון או ברומא, לשוחח עם השגרירים אליהו אילת או יעקב צור, להתרשם מן המזיגה המוצלחת של נימוס אירופי וחוסר-רישמיות ישראלי. ממשלות העולם כיבדו את נציגויות ישראל.
כל זה שוב אינו כיום אלא זכרון רחוק.
במשרד-החוץ הירושלמי שוררת אווירה מורעלת, והכל שונאים שם את הכל. בשגרירות ישראל בעולם ירד המוראל לאפס. ברוב הבירות בזים העתונאים בגלוי (והמדינאים בחשאי) לנציגויות ישראל. מערכתההסברה הישראלית הרוסה ללא-תקנה, לא רק בברית-המועצות ובדרום-אפריקה, אלא גם בצרפת ובגרמניה.
שגרירי ישראל מופעלים במלחמותיה הפרטיות של האשה הזאת, עוסקים בהשמצה סיטונית של אזרחים ישראליים באוזני זרים, ואין מעשה משפיל ומביש שטרם הוטל עליהם.
* * *
כל זה הצליחה האשה הזאת לחולל ולעולל עוד בימי שלטון בן-גוריון, כשלא ניתן לה להתערב בעיצוב המדיניות בדרג עליון.
אך מאז התפוטר בן-גוריון, בעזרתה, משגשגת האשה הזאת כפי שלא שיגשגה מעולם.
לפתע הפכה מדינאית עצמאית, קובעת יחידה של מדיניות ישראל, משוחררת מכל אפוטרופסות. לוי אשכול, שהוא חובב גמור (ובלתי-מזהיר) בענייני חוץ, מסוגל להתערב רק במעט.
מה המצב כרגע זה?
בחזית הגרמנית: התמוטטות מוחלטת. בחזית הצרפתית: נסיגה איטית. בחזית האמריקאית והבריטית: אין שינוי. החזית הסינית: אינה קיימת. החזית הסובייטית: נסיונו הקלוש של אשכול להפיג את המתיחות נתקל בחבלה מתמדת מצד משרד-החוץ, ובלאו הכי אינו מבוסס על מחשבה רצינית.
את החזית הערבית אין טעם להזכיר. האשה הזאת הבהירה מראש כי חזית זו (המשך בעמוד 10)
מאת אורי אבנרי