תמיד נעים להיפגש איתך אישית. קודם כל: מפני שחשוב לעתונאי לדעת למי הוא כותב, עם מי הוא מדבר. וגם, מפני שבהתאסף חלק ממשפחת העולם הזה תחת קורת-גג אחת, בולט עד כמה מגוחכת הקאריקטורה המצטיירת לעיני שונאינו ויריבינו.
כל מי שנוכח ביום החמישי האחרון באולם בן-יהודה בתל-אביב, מצא את עצמו בקרב מיטב הקהל הישראלי. כל אחד ממאות הגברים והנשים החזיק בידו את גליון העזלם הזה, כתעודת-זהות. נכחו בני כל הגילים. משערות כסף ועד בלוריות בני התשחורת. בלט האחוז הגבוה של האינטליגנציה הצעירה. לא חסרו ערבים מהכפרים הקרובים, כשם שלא חסרו פועלים שוזיתרו על שעות שינה יקרות בחצות הלילה
.
הרעיון לקיים מדי פעם הצגות-חצות לקוראי העולם הזה נובע משתי שאיפות, הצמודות זו לזו:
• להעניק לקוראים חוויה אמנותית, מדינית או אנושית מן הרמה העליונה;
• לגאול מן הגניזה סרטים חשובים, הנמצאים בארץ זמן רב, ושלא הגיעו עדיין לידי הצגה בפני הקהל הרחב, מסיבות שונות.
כך הצגנו, בשנה שעברה, את הסרט אשתקד במארינבאד. שום בעל-קולנוע לא העז להציגו, מחשש שהקהל הרחב לא יקבל יצירה כה מופשטת ומסובכת. קוראי העולם הזה
הוכיחו כי יש קהל טוב המוכן לסרט כזה ולאחר מכן זכה הסרט להצלחה ניכרת בהצגות רגילות.
הסרט שובי אפריקה, אותו הצגנו השבוע, שייך לסוג אחר. זהו מיסמך מדיני מזעזע - סרט תעודתי שצולם במחתרת, המגלה את מעמקי ההתנוונות והדיכוי הלבן באפריקה הדרומית. הצגתו בארץ התעכבה זמן רב, אולי מפני שאנשי-הקולנוע לא היו בטוחים אם בארץ קיים קהל די גדול לסרטמופת כזה.
אם כן, הרי באה הצגת השבוע והוכיחה להם את הדבר. מי שהסתכל בפני קוראינו, בתום ההצגה, ידע כי סרט זה יזעזע את הקהל הישראלי, ימשוך אותו בהמוניו לכל אולם-קולנוע.
* * *
לי היה מודד אישי משלי להצלחת הסרט ישבתי בשורה השלישית. לפני, בשתי השורות הראשונות ישבה קבוצה של פורקיעול צעירים, מן הסוג המסתנן לכל הצגה, והמתרכז תמיד (תמהני מדוע?) דודקא בשורות הראשונות, אפילו בהצגה בה אין המקומות מסומנים.
כבר בשניות הראשונות, עוד לפני התחלת הסרט, החלה קבוצה זו בהפגנת אופייה המיוחד - בצחוק קולני, בקריאות-ביניים מחוכמות (בעיני בעליהן) ובשריקות. הייתי בטוח שקבוצה זו תפריע לי, ולך, במשך כל ההצגה.
אולם אחרי כמה דקות השתתקו צעירים אלה - וכמעט שלא השמיעו קול במשך כל ההצגה. הסרט התעודתי, שאין בו עלילה מן הסוג המקובל, ריתק אותם, עד כי שכחו מה התפקיד שהטילו על עצמם. רק כאשר השמיעה מרים מקבה הנהדרת את שיריה שפלסו את דרכה מסרט זה אל עילם הפרסום וההצלחה - מצאו חובה לעצמם לספק לה ליווי מקורי משלהם.
אם זו היתה ההשפעה על צעירים אלה, קל להבין כיצד הושפעו מאות הקוראים הרציניים, שמילאו את האולם עד אפס מקום. ההצגה התחילה סמוך לחצות, נמשכה שעה וארבעים דקות. כל אותו זמן היה הקהל מרותק, לא השמיע את הרחש הקל ביותר.
* * *
מרים מקבה עצמה לא יכלה לבוא להצגה,
כי הופיעה אותו ערב בחיפה. אולם נכחו באולם שני אורחים אחרים שהיו קשורים במלאכת הסרט.
אחד מהם היה אמיל קנבל, הצלם הישראלי של הסרט, שסיכן את עצמו בעבודה המחתרתית ותרם תרומה חשובה להצלחתו האמנותית. השני היה ארתור גולדרייך, שליח המחתרת הדרום-אפריקאית, שבריחתו הסנסציונית מן הכלא הפאשיסטי במולדתו הרעישה בשעתו את העולם.
אנשי העולם הזה אינם אוהבים נאומים, ולכן לא מצאנו לנכון להקדים להצגה הרצאות וברכות, כמינהג הארץ. לכן גם לא ביקשנו את שני אורחינו לעלות על הבמה, לשאת את דבריהם. גם אני לא אמרתי את אשר רציתי, בעצם, לומר: שבעת מלחמתנו בדיכוי בדרום אפריקה, אל לנו לשכוח כי יש לנו בעייה קטנה גם במדינתנו שלנו.
קל לרחם על עם מדוכא בארץ אחרת, לגנות מישטר דיכוי זר. הרבה יותר קשה לאדם ללחום למען השוויון והצדק במולדתו שלו. משפחת העזלם הזה עמדה -עומדת במיבחן זה. אין צורך להזכיר לך: ״טול קיסם מבין עיניך, בשעה שאתה מבקש ליטול קורה מעיני רעך.״
* * *
ולבסוף: בשמך ובשמי אני מודה לה״ה צרבוניצר והירשנזון, שהעמידו את העתק הסרט לרשות ההצגה; ולמר דוידון, שמסר לנו את אולם בן-יהודה למטרה זו.
בעוד כמה שבועות יוצג שובי אפריקה באולם זה בפני הקהל הרחב. אותם קוראים שלא הספיקו לחזות בו השבוע - חובה היא להם לראותו אז.
המוני הקוראים צובאים על פתח אולם בן-יהודה בשעה 11 וחצי בלילה, כשבידיהם גליונות העולם הזה המקנים להם את זכות הכניסה. בדקות המעטות לפני הכניסה ניצלה המערכת את ההזדמנות כדי להתחדע לאחדים מהם, אשר תצלומיהם מופיעים כאן.
הטכנאי האלקטרוני שמואל שיף מרחובות. ״קורא את העתון מיום קיומו.״ ענבי הקדים לבוא כמעט שעה לפני ההצגה.
עקרת-הבית עידית דולגין, אשתו של בעל קולנזע, מכריזה על עצמה כעל קוראה נלהבת, מקפידה לקנות את העתון ביום ג'.
הסטודנט למשפטים נחום קצ׳קון קורא את העתון מזה חצי שנה, מאז שהוא קרא מאמר פוליטי מסויים שמצא חן בעיניו.
הסמינריסטית דינה כנובוביץ מפתח-תקווה, בחולצה כחולה, הגיע בטרמפ. ״קוראה אבל לא קונה, כי אין לי כסף! הפעם קניתי!״
הסוחר אברהם זוננליכט הוא מנוי על השבועון מאז מלחמת תש״ח, ״אני קורא את העתון כמו שיהודי דתי הולך לבית-כנסת.״
נהג העירייה מרדכי נדיר ביקש להצטלם עם אשתו, כדי שתצלומם יופיע לפחות פעם אחת בעתון ״שאני רץ לקנותו בכל יום ד'.״
הסוחר הירש וליצקי ״בשוק החופשי אבל לא בשוק השחור״, מגדיר עצמו כקורא נלהב של העתון, אותו הוא סוחב מבנו.