לפני כמה ימים שוחחתי עם סופר המבקש לכתוב ספר על אלברט - האלוף אברהם מנדלר, שנהרג במילחמת יום-הכיפורים.
עצמתי את עיני והעליתי בזיכרוני את דמותו של נער מחייך, ביישני, שקט ומבוגר מכפי גילו, שירד באחד הימים מאוטובוס, בתום קורס המם-כפים, וקיבל לידיו את פיקוד המחלקה. הוא היה מפקד כלבבנו, גמיש, עדין, אדם שרצית למלא אחרי פקודותיו מפני שחיבבת והערכת אותו.
״מוזר,״ אמר הסופר, ״האם זה אותו אלברט שהיה מלך-המישמעת של צה״ל, קפדן, נוקשה, שומר-מרחק ?״
כן, זה היה אותו אלברט. אבל בין שתי התמונות חלפו 25 שנים. שנות-דור הפרידו בין המם-כף המבוייש ובין האלוף שעליו הוטלה אחריות כה נוראה בצהרי יום-הכיפורים - 25 שנות-חיים, ארבע מילחמות.
אני פוחד לפתוח את הספר המונח עתה לפני ולפניך. האיש שכתב אותו - אני הוא. אך האם זה אותו אני ? האם אהיה מסוגל לחזור לרגשותיו של הצעיר שרשם את הדברים כשהוא יושב כפוף בשוחה, כשהוא רכון על כיפה של ג׳יפ, כשהוא אוטם את אוזניו בשק״ם גדודי ?
האם אוכל לפגוש באני זה בלא מבוכה, להזדהות עימו, להכיר בו את אני עצמי ?
* * *
תולדותיו של ספר זה מייוחדות הן, ואולי כדאי לספר איך נולד, כדי להבטיח מראש את סלחנותו של הקורא.
כאשר התגייסתי לגדודי-ההגנה, עם פרוץ המילחמה, עבדתי בעיתון