כלכלי קטן. העברתי את העבודה לידיד, שהשתתף גם במערכת עיתוןהערב החדש של הארץ, שנקרא יום-יום.
״אולי תשלח לנו מפעם לפעם רשימות מן הצבא?״ הציע לי. הסכמתי.
וכך, מאז היום הראשון של גיוסי, כתבתי רשימות. ממחנה-הטירונות,
מן הבסיס הקרבי, בין קרב לקרב, ולפעמים גם בתוך הקרב עצמו.
הדבר הפך כפייתי. פרקתי בכתיבה את רגשותי, את חוויותי, את אכזבותי. הבעתי רגעים של שיכרון-הניצחון ושל ייאוש. הדבר הפך לי לצורך.
כתבתי בכל התנוחות האפשרויות. את שיר-השועלים כתבתי בעמידה, לאור פנס של ג׳יפ. את תיאור קרב-עיבדיס כתבתי בשכיבה, תחת עץ בפרדס, בהמתנה להפצצה של ספיטפיירים מצריים. את תיאור פציעתי כתבתי במיטה של בית-חולים, בין התקפות-כאבים. אף פעם אחת לא הייתי לבדי. חייתי ביחידה, 24 שעות ביממה. שיחות החברים, הבדיחות והרטינה, שימשו מוסיקת-הרקע לכל מילה שכתבתי. לכן מביעים הדברים את רוח היחידה כפי שהיתה בכל רגע, מבלי שהייתי מודע לכך. זהו ההבדל בין דברים הנכתבים על-ידי חייל מן השורה, החי ונושם את רוח היחידה, ובין כתב צבאי היורד אל היחידה, משתדל להתרשם ממנה וממשיך בדרכו.
במשך הזמן נודע ברחבי הגדוד והחטיבה ש״אורי כותב״, כשם שנודע ש״דני מנגן באקורדיון״ וש״מוישה נוהג כמו משוגע״. ביחידה קרבית לומד כל אחד להשלים עם השיגיונות של רעהו, ולקבלם כמות שהם. הכתיבה היתה השיגיון - ובעיני רבים בוודאי השיגעון - שלי.
״אורי, כתוב!״ תבעו ממני חברים, כשהתרגזו על משהו בחזית או בעורף. ״היי, הנה הסופר!״ צעקו אנשי חי״ר מייוזעים, בליגלוג טובלב, כשחלפתי על פניהם בג׳יפ השועלים. כשחזרו הביתה לחופשה ונשאלו מה קורה להם, היו אומרים להורים ולחברות: ״תקראו את הרשימות של אורי אבנרי ביום-יום, ותדעו היכן אני.״ לאחר מכן, כשרבים מהורים אלה קיבלו הודעות על נפילת בניהם, פנו אלי וביקשתי לספר מה אירע ליקיריהם.