למפקדים היה יחם דו-ערכי לכתיבה זו. לעיתים התרגזו, לעיתים עצמו עין, לעיתים אסרו ואיימו, לעיתים עודדו. צ׳רה (לאחר-מכן רב-אלוף צבי צור) שלף אותי פעם משוחה בסוואפיר (כיום שפיר), השאיל לי תת-מקלע טומי מרשים ושלח אותי העירה, כדי להכריח את העיתונים לפרסם מאמר שלי, שבו מחיתי על הכתבות שייחסו למשה דיין את הקרבות שלנו. אחרי שנאסרה עלי הכתיבה, שלח לי מפקד-החטיבה שימעון אבידן פתק-ברכה על מאמר שפירסמתי נגד ופולחן- האלילים שנערך לטנקים של יצחק שדה.
* * *
צורת זו של כתיבה העניקה לספר תכונה אחת, שלא מצאתיה בספרים דומים בעולם.
ספר רגיל, הנכתב אחרי מילחמה (כמו ספרי הצד השני של המטבע) מביע מצב-רוח אחד - זה של הכותב בשעת כתיבתו. אך בשדות פלשת נכתב במשך שנה שלמה, שנה שבה השתנו מצבי-הרוח שלנו מן הקצה אל הקצה, מן העליזות הצוהלת של הימים הראשונים, ועד לדיכאון התהומי של הימים האחרונים, עת היו יחידותינו מרוסקות, ומיטב חברינו עברו לבתי-הקברות ולבתי-החולים.
ספר זה אינו רק תיאור של מאורעות. זהו גם תיאור של מצב-רוח, מצב-רוחו של דור שלם שהתבגר במילחמה.
כתבתי את הדברים בעיצומם של המאורעות, לעיתים בכל יום, לעיתים כמה פעמים ביום, לעיתים אחרי הפסקה של שבוע, שהיה כה גדוש קרבות עד שלא יכולתי לנגוע בעיפרון.
איך הגיעו הדברים לתל-אביב? בעיני, זהו אחד הפלאים. תחבתי כמה עמודים לתוך כיסו של חבר שקיבל חופשה של כמה שעות; עצרתי נהג תחמושת בכביש ומסרתי לו מעטפה; זרקתי חבילה על שולחן המזכירות של קיבוץ שבו עברנו. והנה, מבין עשרות רבות של חבילות כאלה, במשך חודשים רבים, לא אבדה אף אחת.
בתום המילחמה, כשהייתי בחופשה של החלמה, הציע לי מישהו לאסוף את הרשימות שפורסמו, לחבר להן דברי-קישור ולפרסמן כספר. עשיתי כן, מבלי לשנות אף מילה אחת. כמה הוצאות-ספרים