ב-12 בנובמבר רצחו שוטרים בריטיים ארבעה צעירים שנמנו על לח״י. למחרת היום המיתו אנשי לח״י שמונה בריטים בכל רחבי הארץ. שלושה ימים אחרי כן פרצה אנית-ההגנה ״עליה״ את הסגר הצי הבריטי, והורידה מעפילים בחוף נהריה. ב-19 בנובמבר הוקמו שתי נקודות חדשות בנגב. ב-21 בנובמבר נפצעו עשרה עברים בהתקפה ערבית על אוטובוס בדרך מחולון לתל-אביב.
בארץ התמודדו שלושה כהות ולחמו זה בזה. ממשלה בריטית ללא תוקף מוסרי כלשהו ישבה על רבבות כידוניה כעל עקרבים. היא ניסתה לבלום את זרם המעפילים, שהגיעו לחופי הארץ מדי שבוע בשבוע. גרושם של מעפילי ״יציאת אירופה״ זעזע את העולם כולו וחיזק את ידיהם של אותם צעירים אלמונים, שליחי ההגנה, שהקימו באירופה ובארצות-ערב מנגנון מחתרתי מסועף לפריצת ההסגר. באותה שעה הלמו ארגונים פורשים קטנים בממשל הבריטי בהרג ובחבלה, ומעגל-הקסמים של טרור וטרור-נגדי ערער את יסודות החיים הסדירים.
מעבר לגבול נפגשו באותה שעה חאג׳ אמין אלחוסיני ומנהיגי המדינות הערביות והחליטו, בישיבות סודיות, להשמיד אחת ולתמיד את ״הסכנה הציונית״ בכוח הנשק.
*
לתוך אוירה זו, שבישרה את המשבר המתקרב, נפלה החלטת האדם כרעם הראשון המבשר את הסערה אחרי ימי-שרב מחניקים. באופן אינסטינקטיבי הרגישו הכל: הדין נחרץ. בא הקץ לחוסר הבטחון ולאי-הודאות.
הבמאי הגאוני ביותר לא היה מסוגל לביים את הרננה הספונטאנית שפרצה ברגע זה מלב הנוער העברי. נוער זה לא שמח על החלוקה שקרעה את ארצו לגזרים. הוא לא שש גם לקראת המאבק. שמחתו היתה בטוי להרגשה המשחררת, כי הנה נפלו חומות-הגטו, כי הנה יצא למרחב, כי הנה נפתחו לפניו אפקים חדשים למעש וליצירה.