אך היו גם כאלה שנעו אותו לילה דוממים, קודרי פנים; שהסתכלו בצהלת-ההוללות שמסביבם מבלי להשתתף בה. הם ראו את הנוער הצוהל ושאלו את עצמם: מי מאלה יחיה בעוד שנה? כי ידוע ידעו: תהיה זאת מלחמת-הכרעה, מלחמה עקובה מדם, בה יוכרע המאבק בין עברים וערבים, שהתבשל במשך שלושים שנה, מאז הצהרת בלפור.
*
30 בנובמבר, 1947. הפגנות-ההתלהבות נמשכות. צעירים וצעירות, שלא עצמו עין בלילה, ממשיכים לרנן ולהשתולל.
ולפתע משתתקת הצהלה לרגע קט. קולן של יריות מהדהד בארץ. אוטובוס עברי הותקף בדרכו מנתניה לירושלים. ארבע גויות מונחות על הכביש. המלחמה החלה.
בכל רחבי הארץ נוהר הנוער הערבי לחבורות הלוחמים. מסוריה, ממצרים, מעיראק ומעבר הירדן זורמים ארצה קבוצות-מתנדבים ומטעני נשק.
ההתקפה הראשונה נערכת על נקודת התורפה של הישוב - על עורקי-החיים של התחבורה העברית. הכבישים לירושלים ולנגב נחסמים בהתקפות נשנות וחוזרות של חבורות לוחמים ערבים. צנור המים בנגב מופצץ וחוזר ומופצץ אחרי כל תיקון. ב-2 בדצמבר פורץ בירושלים המון ערבי למרכז המסחרי, רוצח חמשה יהודים, ומגרש את היהודים משכונות-הספר. באותה שעה נערכות ההתקפות הראשונות על פרברי תל-אביב והשכונות שבגבול יפו. הכבישים נחסמו. הערים נתונות במצור.
הצד השלישי אף הוא פעיל. הבריטים, שהחליטו לצאת מארץישראל, כדי לאפשר לערבים לחסל את הישוב, אינם מהססים להקל עליהם את המלאכה. בחסותם חודר הלגיון הערבי ללב הארץ. ב-14 בדצמבר נופלים ליד מחנה-הלגיון בבית-נבאללה ארבעה-עשר אנשיההגנה המלווים שיירה לבן-שמן. ב-22 בפברואר מפוצצים טרוריסטים בריטיים את מרכז האוכלוסיה העברית בירושלים, ברחוב בן-יהודה. ב-28 בפברואר פורקים הבריטים את הנשק מעל שמונה אנשי-ההגנה