בה בשעה שקבוצות קטנות של אנשי הפלמ״ח והחי״ש יצאו ללוות את השיירות והגנו יחד עם אנשי החי״ם על אזורי הספר של הערים, קם בכל רחבי הארץ צבא חדש, צבא ללא שם, ללא סמל וללא מדים צבא הנוער העברי. במחנות תל-אביב ושרונה, שפונו ע״י המשטרה הבריטית ב-15 בדצמבר 1947, אומנו בקצב קדחתני מאות ואלפים.
היחידות הלוחמות הראשונות יצאו למעשי-תגמול, התפרצו לכפרים ערביים ופוצצו בנינים. ברובים מעטים שנדדו מיד אל יד, ללא שריון מספיק להגן על התחבורה, נחלו צעירים אלה נצחונות נועזים ומפלות אכזריות. ב-22 בפברואר 1948 נפלו בדרך לכפר-עציון שלשים וחמשה צעירים שיצאו לבצע משימה שרק פלוגה קרבית מצוידת כראוי היתה יכולה לבצעה בבטחה. ב-4 במרס נפלו חמשה-עשר בקרב ליד עטרות. ב-28 למרס נפלו ארבעים ושנים בהגינם על שיירה ליחיעם.
אך באותה שעה התאמנו והתגבשו היחידות הקרביות מבין שורות המגויסים החדשים. פלוגות הפכו לגדודים וגדודים לחטיבות. היה זה צבא ללא תחבורה, ללא מנגנון ערפי, ללא מטוסי-מלחמה, תותחים או טאנקים, אך נישא על כנפיה של התלהבות עממית שההיסטוריה לא ראתה דוגמתה מאז צבאות המהפכה הצרפתית והמהפכה הרוסית.
כשקראתי ביום 30 בנובמבר כי האוטובוס העברי הראשון הותקף בידי לוחמים ערביים ידעתי שמעתה מוטלת עלי חובה אחת בלבד: להתגייס.
התייצבתי לשרות.
בימים המעטים שנשארו לי עד לחיול כתבתי חוברת קטנה על בעיות המלחמה. הבעתי את דעתי כי לא מאורעות בנוסח 39-1936 הם העומדים לפנינו, אלא מלחמה ארוכה ורבת-קרבנות, מלחמה על עצם קיומנו; הצעתי להפסיק את שיטת ההתגוננות ומעשי-התגמול חסרת-התכלית, ולעבור לאופנסיבה כללית.
מסרתי את כתב-היד למדפיס, קניתי בשארית כספי את מדי-החאקי, כובע-הגרב והציוד האישי הנדרש לחייל, סגרתי את שארית חפצי בארון ישן, והתיצבתי בשער-הכניסה של מחנה האמונים.
הייתי לטוראי בחיל-השדה.