13 בפברואר, 1948, בי״ס חי״ש.
הם באים אחד אחד, בזה אחר זה.
יש המתקרבים אל שער המחנה בצעדי עוז, כשעל שפתותיהם חיוך של בטחון מעושה. הם מגישים לשוטר הצבאי את צו ההתיצבות כנוסע המגיש את כרטיסו לנהג באוטובוס, משתדלים להקיף במבט כולל אחד את המחנה כולו, מניחים את חפציהם ברחבת המסדר, מדליקים לעצמם סיגריה ומחכים לבאות בשלות נפש מדומה. אולם ישנם גם המעיפים מבט געגועים אחרון אל ״הרחוב האזרחי״ שמאחוריהם, הניגשים אל ד,מ. צ. בצעדים הססניים, והעומדים ברחבת-המפקד כילדים קטנים שמצפונם נוקפם.
כבר ברגע הראשון אתה יכול להבחין בין שני הטיפוסים העיקריים של מחנה האמונים - בין החייל אשר שרף מאחוריו את הגשרים הנפשיים, השואף להיות חייל ותו לא, ובין המגויס השומר בלבו את הבית.
יכול אתה להבחין בהם על פי התלבושת החיצונית. יש המתקרבים אל הרחבה כשהם לבושים כקציני מטה. הם קנו להם את הבאטל-דרס ואת מכנסי החאקי עוד ״בחוץ״, החותלות מקשטות את רגליהם, וכובע-הגרב שלהם מעוך ומקומט כמו אחרי שנתיים של שרות. ולצדם עומדים הציבילים - חולצות צבעוניות, ז׳אקט משובץ, אפילו עניבות.
עתח הם עומדים בחבורה גדולה, ומסתכלים איש ברעהו - זרים. בעוד שעות ספורות יחיו יחד, יעמדו יחד בתור לחדר האוכל, יידחקו איש אל רעהו בשעת הגילוח בבוקר, ישאילו זה לזה משחת נעלים, ויכבדו איש את רעהו בקללות המסורתיות בארבע-עשרה לשונות. אולם עתה זרים הם עדיין. והמרחק ביניהם הוא רב ועצום - צברים, תימנים ויקים, צעיר מגושם בעל משקפים שהיה עוד אתמול מנהל מסחרי של בית חרושת, ועזרא הקטן, מוכר האסקימו משפת הים, העומד לו בפנה כסימן שאלה עקום.