מחנה האמונים משול למערבל-בטון ענקי. אין הוא מתחשב בנטיות האישיות שלך, אין הוא מברר את החומר האנושי ומאגד אותו בכיתות ובמחלקות לפי תכונותיו האישיות. יכול אתה להיות חשמלאי, פסנתרן או סבל - בעוד שעה קלה תהיה חייל, ומהר, כשתזחל בשדות הקוצים בסרבל המוכתם בבוץ - מי ידע מה היית אתמול? ואת מי זה יענין ?
אי פה ואי שם נשברת חומת הקרח. בעלי היזמה מתחילים לקשור קשרים. הבלונדין המשופם מבקש סיגריה מאת תימני קטן וחיכני, מתפתחת שיחה של ששה משפטים - והנה נוצרת ידידות שבעוד שבוע ידע על אודותיה כל טוראי במחנה כולו. בפינה אחרת של הרחבה משוים כמה צעירים את מחירי הבאטלדרסים שקנו זה עתה. השיחה מתגלגלת לנושאים אחרים, נעשות ״הכרויות״ - והנה נולדה ״משפחה״, התרופה לכל התלאות והצרות של הטוראי במחנה האמונים.
קול משרוקית. המפקדים מתקרבים. הם מסתכלים ב״חומר האנושי״ שמתפקידם לעשותו לחטיבה צבאית. הם צעירים מאד - אין הם מבוגרים מן המגויסים אשר יעמדו מעתה דום בפניהם ויקפצו למשמע פקודותיהם.
״הק-שב״. השיחות נפסקות. המפקד הג׳ינג׳י מסדר את האנשים בשלשות. בעוד ימים ספורים ילמדו לעשות זאת לקול פקודותיו.
הם עומדים בשורה. חיילים.
לפני המלחמה היה כל אחד מאתנו חי בחוג מצומצם משלו, והשלה את עצמו שחוג זה הנהו הנוער העברי. והנה, בתחומי המחנה, נפגשו בפעם הראשונה כל זרמי דורנו. מחיצות נפלו. בין לילה היינו כולנו למחנה גדול אחד - ותיקי-ההגנה ומתגייסים חדשים, חסידי המפלגות השונות ומתנגדיהן, עירוניים ואנשי-קיבוץ, ״נוער זהב״ וחניכי תנועות פרולטאריות.
איש מאתנו לא שם עוד לבו להבדלי ״עדה״, השכלה, תרבות או מעמד. ההכרח האכזרי של החיים הקיבוציים אילץ אותנו לגרגאריות. למדנו כי חבר מסור חשוב יותר מאשר איש-שיחה משכיל, וכי אופי הגון שקול כנגד כל החכמה וההשכלה שבעולם.
כך נולדה האחוה, הנכס הראשון של איש הצבא.