15 בפברואר, בי״ס חי״ש.
הוא היה החייל האהוב ביותר במחנה. קראו לו ״מסמר״ בגלל גבהו - כמעט שני מטרים. אחרים קראו לו ״ג׳וקר" בגלל כשרונו הבלתי-מוגבל לשמח את לבנו במצבים קשים, והצורה המיוחדת בה חבש את כובע-הגרב.
כולנו אהבנו לראותו באימוני שדה. אף אחד מאתנו לא ידע לזחול, להסתער ולזרוק רימונים כפי שידע הוא. ברגעים אלה נראה כחייל ביומן רוסי. כשהלך כפוף בין העשבים׳ עיניו אל המטרה והר מון מוכן לפעולה בידיו, שכחת כמעט שאין זה אלא תרגיל.
מלאתי בעצמי את השאלון האישי שלו. מפקדי היו רגילים לכבדני בתפקידים מעין אלה בשעות הפנאי שלי, כיון שאצלי היה העט היחיד במחלקה. נדמה לי שבכל המחנה לא היה שאלון מענין יותר, שאלון שהכיל בקרבו רומאן שלם. השם: משה (גוסטאב) ג. הגיל: 23. המקצוע: סבל.
השכלה: אוניברסיטאית (4 סאֵמאֵסטרים של רפואה). יודע על בורין את השפות: עברית, לטינית, יוונית עתיקה, אונגרית, רומנית, רוסית, צרפתית ואנגלית.
שרות קודם בצבא: 4 חדשים בצבא הפרטיזנים באונגריה, חצי שנה בצבא הסוביטי, שנה בבריגדה העברית.
בערב, בשעה הקבועה לכיבוי האורות, היינו מסיתים אותו ״לתת״
לנו הצגה: ריקוד של קוזאקים או ריקוד ״סוינג״ עם בחורה דמיונית. כשהיינו במצב רוח טוב הכרחנו אותו לחקות את המפקדים שלנו. הוא היה עומד בפוזה של מ״מ צועק וצווח, וכולנו שכבנו על המטות והתגלגלנו מצחוק. ואפילו אנשי המשטרה הצבאית שלנו, שבאו לנזוף בנו על אי-כיבוי האורות, עמדו בפתח והעלו על שפתותיהם רמז מאופק של בת-צחוק.