בו כבחיה משונה: - מדי-האימונים המקומטים וכובע-הגרב מעידים עליו כי חייל הנהו. חייל... הוא הרגיש את עצמו ברחוב כזר, כאילו לא היה בעיר שנים. והרי בסך הכל שהה במחנה ארבעה ימים. ואילו לו נדמה כאילו עבר בינתיים נצח, כאילו חייו הציביליים שייכים לעבר רחוק ומטושטש. ועוד לפני ארבעה ימים התהלך ברחובות אלה כאותם היצורים המשונים בהם נפגש עתה, שוחח עם אותן בחורות נחמדות הנראות לו עתה כיצורים של עולם אחר...
ללכת הביתה? ההורים ישמחו בודאי לראותו. אולם אין זמן.
אם יחזור למחנה אחרי שעה עשר מבלי לדעת את הסיסמה יגלו את חטאיו. נותרו לו רק שעתיים. אסור לבזבז אף דקה. יגש ישר אל רחל.
רחל... כמה פעמים חשב עליה במשך ארבעה ימים אלה ?
הוא תאר לעצמו את הערב הזה בצבעים בהירים. הוא יצלצל בדלת, היא תפתח. היא תחייך - בודאי תחייך. בתרועת נצחון יספר לה את עלילותיו - כיצד ברח מן המחנה למענה, אף כי צפויות לו 24 שעות של ישיבה ב״גארד-רום״ אם יתפסוהו.
הנה הבית. הוא נשם בכבדות - את מחצית הדרך רץ, כדי שלא להפסיד את הדקות היקרות. ברוך השם, במחנה לימדוהו לרוץ. עליה במדרגות. רגע אחד כדי לשאוף אויר. צלצול.
היא פתחה. הסתכלה בו בעינים תמהות. כן, גם חייכה, אך לא אותו חיוך שציפה לו.
- ״׳כנס״, אמרה והכניסה אותו לחדרה. שם ישב בחור אחר.
ההוא לבוש ציבילית. בחיוך מעושה ״עשה הכרה״. איך שהוא שוחחו על הא ועל דא, שעה שהיא יצאה להתלבש.
הלכו יחד לבית קפה קטן. הוא סיפר על חיי המחנה, דיבר כל הזמן, כדי שלא לתת שהות לעצמו לחשוב. הם שאלוהו כיצד ברח. אך פתאום לא היה לו כל חשק לספר על גבורתו.
הוא הרגיש את עצמו זר בחברתם. הם לא הבינו את אשר השתדל לספר להם, על השמחות והתלאות של החייל במחנה. למה ברח,