בכלל ? האם באמת תיאר לעצמו שתחכה לו, שתקבל אותו בזרועות פתוחות ?
תשע ורבע. הוא קם ונפרד מהם. אפילו הייד. אולם לבו כאב מאד.
הוא חזר באותה הדרך, עקף את עמדת-המשמר, זחל בעליה. ליד החור בגדר עמד שומר. חמש דקות של צפיה ללא תנועה. הראש צמוד לאדמה. השומר אינו רואה אותו, התלבושת הירוקה מתמזגת יפה עם הרקע. סוף-סוף הסתכל. זחילה דרך הגדר, זינוק אל הצריף.
הצריף עודו מואר. בפנים חם. החברים עורכים את המיטות. מקשקשים ומקללים כרגיל. בהכנסו הם מסתכלים בו במבט של קנאה. שהרי היה בארץ חלומותיהם, ״בחוץ״.
חברו ניגש אליו. ״איך היה ? ראית את החברה שלך ?״
הוא הפנה את הגב, כאילו היה עסוק בעריכת מטתו. ״ככה״, מלמל, הכל בסדר״. הוא כיבה את האור ונכנס למטה. ״הגעתי הביתה״, אמר לעצמו. ״הביתה״.
לא בנקל התרגלנו לחיים החדשים. גדלנו בחרות, ונפשנו מרדה בעול המשמעת, אף כי הבינונו כולנו את ערכה. רובנו לא היינו רגילים גם למאמץ הגופני המפרך. אך אט-אט התחשלנו. אופינו השתנה. אמנם רטנו, גידפנו, אך מעבר לגידוף ולריסון נולדה בנו אותה הגבה טיפוסית לכולנו, שעתידה היתה לעזור לנו להתגבר על משברים טראגיים מבלי להישבר חוש ההומור של נוער חפשי.
2 במרס, 1948. בי״ס חי״ש.
מכל עינויי התופת שהומצאו על-ידי המוח הצבאי, אין לך עינוי שטני מהתעמלות הבוקר.
שוכב אתה במטתך החמה, מכוסה בחמש שמיכות (שתים שהבאת מן הבית, שתים שקבלת מהוד רוממותו האפסנאי וחמשית שרכשת בחמש דקות של פחד), וישן שנת ישרים. זה עתה הגיע החלום לשיא