4 במרס, 1948. בחופשה.
מחנה האימונים דומה למכונת-ענק: בצד האחד נמס חומר-הגלם האנושי, ומן הצד השני יוצאים חיילים.
החייל אינו אזרח היודע להשתמש בנשק או לנוע על פי פקודות מסוימות. החייל הוא יצור אנושי אחר בעל עולם משלו.
בנכם, אחיכם, חברכם יוצא למחנה. כעבור שבועיים הוא חוזר אליכם, בחופשתו. למראית עין כמעט שלא חל בו שנוי. הוא משוזף יותר, עור האף שלו מתקלף וידיו מקושטות בפצעים הקטנים של אימוני-השדה. אולם בהתקרבו אליכם תרגישו, כי משהו השתנה בו משהו עמוק ויסודי. הוא מרגיש אחרת, מדבר אחרת, מתנהג אחרת. ולעולם לא תבינו בדיוק את פשר השנוי הזה.
לגביכם היו שבועיים אלה פרק-זמן פעוט, כמעט שלא הרגשתם בחלפם. אולם לגביו היו שבועיים אלה נצח קטן, וכל אשר קדם להם נראה בעיניו כעבר רחוק מאד וזר מאד.
מה קרה לו בשבועיים אלה? הוא פשט צורה, ולבש צורה, איבד עולם ורכש עולם. היה זה תהליך מלווה ביסורים ובכאבים.
שלושה-ארבעה הימים הראשונים הם הגרועים ביותר. הוא נכנם למחנה באוירה של צפיה מתוחה, מוכן לקראת הווי חדש, שאותו צייר לעצמו בדמיונו בצבעים בהירים ורומנטיים. והנה הפך הווי זה מציאות, מציאות-אפורה, אפורה עד מאד. הוא חשב על סטאֵנים, על רימונים, על הסתערות ברננה. והנה הוא עוסק בצחצוח נעלים, בשטיפת כלי אוכל ללא מים חמים, בגילוח, תוך דוחק שאין בו אפשרות להזיז את הזרועות, בסילוק קליפות מן החצר, בשטיפת רצפות, בסידור השמיכות שעל מטתו על פי שיטה מיוחדת ומחוכמת.
ואין אתה עושה כל אלה מתוך רצונך החפשי. אתה משועבד לפקודה. מאיצים בך, מדרבנים אותך, צועקים אליך. בכל יחידה נמצאים בטלנים ומפירי-משמעת עיקרוניים אשר בגללם מכבד המפקד את היחידה בשפת-פקודות חריפה.