החוויה החזקה ביותר של תקופת האימונים הראשונה היא הניתוק המוחלט מן העולם החיצוני. ניתוק זה אינו רק ״טכני״, אלא גם נפשי. אתה מאבד את הענין בכל שנחשב בעיניך עוד אתמול כחשוב ויקר, בעניניך התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים. כל זה הוא ״בחוץ״) ו״בחוץ״; - הוא זר ורחוק. בימים הראשונים תנסה אולי לקרוא את העתון בחדר-הקריאה (אם ישנו), אולם כעבור שבוע אינך קורא עוד אלא את הכותרות, ובתום שבועיים אינך קורא ולא כלום.
הקשר שלך עם ״בחוץ״ מתרכז בנקודה אחת, במשפחתך או בחברתך או בכל דמות אחרת, המסמלת לך את העולם החיצוני. עליהם אתה חושב מדי הגותך בחופשה רשמית או ״בלתי-רשמית״. לבקר בבית, או לראות את חברתך - זוהי פסגת שאיפותיך. יש ואתה מוכן אף להסתכן למען שאיפה זו, לברוח לערב קצר ולשבת יום בחדר המשמר.
החוויה השניה היא - החברה בה אתה נמצא. ״בחוץ״ היית מסתובב בחוג מצומצם פחות או יותר של חברים שהיו מותאמים לך. כאן מעורבב הנוער כולו ללא התחשבות בתכונות אישיות, מקצוע, מוצא או רמה תרבותית. בימים הראשונים כאב הדבר. קשה לך למצוא מגע עם האנשים שאתם אתה מבלה 24 שעות ביממה. אין לך ״פינה פרטית״ משלך. וכך מוכרח אתה מרצון או שלא מרצון, ״להסתדר״ בחברה. וכעבור זמן גם תמצא שיש ביניהם טובים ורעים, תגלה בהם תכונות בלתי-צפויות. אתה מתקשר בהם בלא משים, זכרונות משותפים ויסורים משותפים מקרבים אותם אל לבך.
וכך, תוך הימים המעטים הנראים לך כנצח נצחים, אתה ״מסתגל״ למקום. אתה לומד להשתמט מתפקידים בלתי-נעימים, אתה מתחיל ״להתמצא בשטח״. אתה מתרגל לדברים שעוד לפני ימים אחדים נראו לך כהתעללות שאין לסבלה, אתה מוצא לך תענוגות ושעשועים שהיית בז להם ״בחוץ״ - כמה סוכריות שאתה לועס בהסתר באימונישדה בלילה, או סתם שכיבה על הקרקע בחוג חברים ללא מטרה וללא אומר ודברים.
אתה רואה חברים חדשים נכנסים למחנה, אתה מחייך על ה״טירונים״ הירוקים, נותן להם עצות, מרגיש את עצמך ״ותיק״ ומנוסה.