ובצאתך, כעבור שבועיים, לחופשתך הראשונה, תסובב ברחובות העיר והנד. היא מוזרה בעיניך ; תדבר אל מכריך וחבריך ותרגיש שמשהו מפריד בינך לבינם.
נעשית חייל.
הרחוב הסתכל בנו ברטט גאוה. המדינה עוד היתה בעתיד, עוד קשה היה לו לתפוס שאכן צעירים עבריים הם העוברים על פניו ונושאים בגלוי את נשקם. ואנו צעדנו בקומה זקופה, גאים בצבא ובנשקו. אך זמר לא היה בפינו. לא נולד הזמר הגדול, הפשוט, שיביע את התרוממות הרגע. בפעם הראשונה הרגשתי שההתעוררות הגדולה אשר זעזעה כרעידת-אדמה את נפש הנוער העברי לא חדרה אל לבם של אנשי-הרוח. הסופרים והמשוררים, וביניהם גם אלה שהצבור התרגל לכנותם ״סופרים צעירים״, המשיכו לשבת ספונים בבתיהם, כאילו לא קרה דבר. הם לא יצאו אתנו לדרכנו רבת-היסורים ועשירת-החויות.
8 במרס, 1948. במסע.
יחידה חוזרת בשדרת מסע אחרי מצעד מיגע. האנשים שבורים ורצוצים. לכל אחד נדמה כי לא יוכל עוד להמשיך, כי הנה יצנח ארצה בעוד דקה אחת או שתים. ופתאם פותח אחד בשיר מצעד. שני ושלישי מצטרפים - המחלקה שרה. הנעלים שוב רוקעות על הכביש, הזרועות נעות בקצב, כזרם חשמלי עובר קצב השיר מאיש לאיש. העיפות נשכחת. המחלקה ממשיכה לצעוד - ארבעה, חמשה קילומטרים מבלי שאיש נשמט מן השורה.
מי שלא היה שותף לחוויה זאת אינו יכול גם להבין את ערכו של שיר המצעד. אתה קורא את מילותיו, והנה אין בהם ולא כלום. מה למשל משמעותו העמוקה של השיר -
,,הלכה בומזי על הכביש,
ופגשה באיש החי״ש -
בומזי, בומזי, בומזי, בום..."