שיר טפשי, תגידו. אולם אם תלכו מהר בשדרת מסע ותברכם בשורה יתחיל לשיר אותו, תצעקו בכל כוח התלהבותכם עד כדי צרידות. למה? פשוט מפני שהמנגינה ״דופקת״, מפני שהיא נותנת לך מרץ חדש, מפני שהיא עוזרת לך לשכוח את עייפותך ואת תלאותיך ואת מפקדיך.
שיר-המצעד חסר לנו יותר מכל ציוד צבאי אחר. לצבאות אחרים - הרוסי, הגרמני, האנגלי והאמריקאי - יש שירים צבאיים למאות. הם נוצרו בשורה במשך דורות, וטובי המשוררים והקומפוזיטורים הוסיפו עליהם. אולם לנו אין אף שיר-לכת צבאי הגון אחד. השירים הרשומים בשירונים שלנו, יתכן שהם יפים מאוד וכל אחד מהם הוא יצירה אמנותית, אלא שאי אפשר לצעוד על פיהם. המנגינות מסובכות ואינן נוחות לקליטה. אין בהן אותו קצב פשוט וחד המציין את השיר הצבאי הטוב. כל אחת מהן היא מעין סימפוניה קטנה בזעיר אנפין. מורגש כי הקומפוזיטור רצה ליצור משהו מיוחד, משהו מקורי וחדש שלא היה עוד כמותו. אלא שאנו היינו מסתפקים בשיר פשוט ושיגרתי - בתנאי שימריץ את צעדינו ויטע בלבנו את רוח המצעד.
יש סיפור מפורסם ואמיתי מימי מלחמת העולם הראשונה. בנסיגה הגדולה מקוו הסום פגרה יחידה של הצבא הבריטי. האנשים, שהיו עייפים עד תכלית, שכבו מסביב לבאר בכפר עזוב וסרבו לזוז. כל שידולי המפקדים לא הועילו. והנה הופיע קולונל בריטי זקן. הוא לקח את המחצצר של היחידה, התפרץ לחנות של צעצועים ו״החרים״ תוף וחצוצרה של ילדים. מצוידים בכלים אלה יצאו השנים לרחבת הבאר והחלו לנגן את השיר הנודע של חייל הרגלים הבריטי ״הם מדברים על אלכסנדר ועל הרקולס... אולם אף אחד מגבורי העבר אינו יכול להשתוות אל חיל-הרגלים הבריטי...״
בשמעם את המנגינה העתיקה הזאת, את הקצב הנהדר של המנגינה שסמלה בעיניהם את כל ״גאות היחידה״, קמו האנשים, זה אחר זה, הסתדרו בשורות והחלו לצעוד אחרי הקולונל. וכך ניצלו משבי.