לנו אין שירים כאלה.
בינתים ״סוחבים״ מנגינות ושירים מכל קצוות תבל. החל מן ה״יופי-חי״ האוסטרלי ועד ״שיר הפרשים״ הרוסי, תמצא ביחידותינו אוסף בינלאומי של שירי מצעד. רבים מהם תורגמו לעברית, בחלקם על-ידי חובבים שלא הקפידו ביותר על הדקדוק, ובחלקם בכשרון רב, כאותו שיר יפה של הבריגדה הבינלאומית בספרד שהופיע עתה אצלנו במהדורה חדשה -
״אם תרצה למצוא אותי, דע היכן לחפשני -
בחזית שכונת התקוה יש בנין אחד עזוב...״
אולם כל זה אינו פוטר את המשוררים ואת הקומפוזיטורים שלנו מתרום את תרומתם. אנו רוצים לקבל מהם שירים חדשים, שהרוח העברית תפעם בהם, שירים פשוטים, קצובים, שיביעו את רוחנו על פיהם. אל יהיו אלה סימפוניות או יצירות קלאסיות. יהיו נאים, פשוטים, ברורים, שירים שכל טוראי בשורה שסיים 3 כיתות של בית ספר עממי יוכל ״להתחמם״ בהם.
ועד אז נצטרך איך שהוא להסתפק ביש, ב״תמרה הופ-הופ-הופ״
או ״יו-לה-לה״.
במשך שבועות אחדים נשארנו בעורף כגדוד רזרבי לחטיבה החדשה שנוצרה זה מכבר, ושגורל חזית הדרום הופקד בידיה - חטיבת גבעתי. ניצלנו שבועות מעטים אלה לא רק לאמונים קרביים, אלא גם כדי לגבש את רוחנו כיחידה. למדנו להכיר איש את רעהו, למדנו להעריך את מפקדינו. ערכנו מסיבות פנימיות בכוחות עצמנו, התפתחה בקרבנו רוח פלוגתית. יתכן שאיש מאתנו. מחוץ למפקד הפלוגה, אריה שפאק, לא הבין אותה שעה מה רב יהיה ערכה של רוח זו בעת הקרב.
14 במרס, 1948. מחנה ״יונה".
נאמר כי המם-כף הוא חוט-השדרה של הצבא. אולם אין הוא ראוי לקנאה כלל וכלל.