להסתירו ב״שויץ״, אם הוא משתדל ״לעשות רושם״ - הלכה חמורו. כבר נוצרה קנוניה אילמת של טוראים ״לסדר אותו". ואם יש ביניהם טוראי אחד או שנים הבקיאים במקצוע זה, הרי אין בפניהם הגנה.
רע ביותר מצבם של המם-כפים הצעירים מטוראיהם. לחייל בן 25, ש״בחוץ״ הנהו מנהל עבודה, קשה לעמוד דום לפני מם-כף בן 19 בעל השכלה עממית. אם אין לו, למם-כף, טאקט טבעי, עוד יחמיר את מצבו ב״שויץ״.
סוג בפני עצמו הם המם-כפים הרוצים להפוך את כיתתם ל״יחידה לדוגמא״ - על חשבון הטוראים, כמובן. אחד מאלה היה רובקה שלנו, מם-כף בן 19. רובקה זה היה, לכאורה, עלם חמודות, אלא שאהב לשמוע את קולו שלו עצמו. מעולם לא היה מוותר על הזדמנות ״להרביץ נאום״ אלא שהיה מקדים לכל נאום את המלים - ״אני לא רוצה להרביץ לכם נאום ציוני, לכן...״ בהתעמלות בוקר היה כל תרגיל הנמשך דקה אחת מלווה נאום של 3 דקות, והיתה צפויה לנו סכנת הצטננות.
המם-כף הפופולרי הוא זה היודע היטב את מקצועו הצבאי, המקפיד על דברים הכרחיים אך מוותר על כל ״שויץ״ מיותר (״בטיח אספר״ או ״חרא-בסאס״ בלעז), הדואג לאנשים ויודע להיות להם לחבר בשעה הנכונה, אפילו במעשי-עברה קטנים. על מם-כף כזה - וראינו רבים כאלה אצלנו - אפשר לומר באמת שהוא חוט-השדרה של הצבא.
באחת המסיבות שלנו סיפרתי בדיחה, והיא: חייל קרבי מנסה את מזלו אצל אחת הבנות, אך לשוא. לבסוף פוקעת סבלנותו והוא פולט בכעס: ״מילא, אינני יכול לאלץ אותך לאהוב אותי, אבל איפה מצפונך הלאומי ?״
בדיחה זו הביעה את רוח הישוב באותם הימים. האזרח ידע שחייב הוא חוב גדול לאותם הצעירים שהצטרפו ליחידות הקרביות, ושיצאו למגר סכנה אשר רק עתה הכיר באימתה. גם לבותיהן של הבנות היו נתונים לחיילים אלה, שלא ענדו סימני דרגות, אך שהבליטו בגאוה את השתייכותם ליחידות לוחמות.