18 במרס. 1948. מחנה ״יונה״
זר כי יכנס לחדר השינה שלנו לעת ערב ויאזין לשעה קלר לשיחותינו יהיה בטוח (אם אינו מומחה לצ׳יזבאת) כי חבורת דון-ז׳ואנים אנחנו. כל אחד מאתנו אינו צריך אלא לרמוז בזרת, ולפניו גדוד של בחורות יפות וחמודות ״המשתגעות״ אחריו. הסופר המחונן ביותר אינו יכול לחזור על פרשות הרפתקאותינו עם העלמות, או כל אשר אנחנו מתכוונים לעולל להן אם רק נצא מן המחנה לשעתיים-שלש.
מדוע מספרים אנו סיפורים אלה? קשה להסביר את הדבר. כל אחד חושש סן לא ייחשב גבר אם לא ידבר כזאב-טורף-נשים. ובהתחרות החפשית של צ׳יזבאת אין איש רוצה לפגר.
למען האמת, אין אנחנו פרועים כל כך. אמנם, המדים משפיעים עלינו. אפילו אלה מאתנו שהיו פעם בחורים שקטים וצנועים לפני שבאו הנה - משעה שלבשו מדים חל שנוי רב בפסיכולוגיה שלהם. הם מתחצפים ברחוב, קורצים עין לבחורה, ״עושים הכרות״ בקולנוע ללא-מתווך וללא הקדמות, ומכיוון שלבחורות ישנה, כנראה, חולשה ללובשי-מדים היודעים לספר על מאה התקפות אמיתיות או דמיוניות שהשתתפו בהן, אין אנחנו רגילים לכבול את עצמנו יתר על המידה. ואם נמצאים אנחנו כולנו יחד, בצעדנו ברחוב, טבעי הוא שנתפרץ בצעקה גדולה של ״או-לה-לה״ או של ״קיפק-היי״ מדי ראותנו שמלה, יפה או יפה פחות.
אלא שזו רק חצי האמת. מאחורי ״מסך-עשן״ זה של חוצפנות והעזה ופראות מדומה, הלא החייל סנטימנטלי מאד.
בחורה ״בחוץ״ לא תבין אף פעם מה התפקיד שהיא ממלאה בחיי החייל הנמצא ״בפנים״. בשעה שהוא מאבד את הקשר הנפשי עם כל אשר פעל לפני התגייסותו, נשארת היא, לרוב, קשר יחיד בינו לבין ה״חוץ״. אליה הוא מתגעגע, עליה הוא חולם, אתה הוא משוחח