איש כתגבורת לבסיסי פעולה מסוימים. שמות היוצאים טרם נקבעו, ויפורסמו בערב. היוצאים ידעו לשמור על כבוד היחידה, וכו'.
ברגע הראשון איננו תופסים את הדבר. עד היום הזה היינו במחנה אמונים. אמנם, למדנו את מלאכת ההשמדה על בוריה. למדנו לקפוץ ולזחול ולטעון ולירות, אך איך שהוא לא עלה ידעתנו כי אימונים אלה אינם אלא הכנה לדבר האמתי.
המסדר מתפזר. אנו עולים על המכוניות כדי לצאת לאימוני-השדה. כרגיל אנחנו נוהגים להשתולל, לצעוק ולצווח, כדי למשוך אלינו את תשומת לב הרחוב, וביחוד את עיני הבחורות. אולם הפעם אנו שקטים, שקטים ביותר. איננו שרים, לא את ״בומזי-בומזי״, ולא את ״יו-לה-לה״. אחדים מזמזמים ״בחזית שכונת התקוה״, שיר-חיילים מלאנכולי במקצת. הפעם הוא מביע את מצב רוחנו.
כל אחד מאתנו שואל את עצמו: האם יהיה שמי ברשימה? או שמא אצטרך להיפרד מחברי? והרי לא הספקתי להיפרד מאיש לא מהורי ולא מידידותי. המפקד הודיע שכל החופשות בטלות, וכי יש להיות מוכנים ליציאה מידית, תוך 20 דקות מעת ההודעה על כך.
בפעם הראשונה עולה על דעתנו שאחרי ככלות הכל אין מחנה האמונים מקום רע כל כך. אתה נמצא קרוב לביתך, אתה קורא עתון, בצאתך לחופשה של שעות אחדות יכול אתה לבקר את חבריך וללכת לקולנוע, האוכל טוב, ואם אמנם הנך מתאמץ בזחילה ובקפיצה, לפחות אין כדורי האויב שורקים מעל לראשך.
איש אינו מפריע לאמונים. כולנו מבינים עתה שמתאמנים אנו לטובת עצמנו, ולא להנאת המם-כף. אנו מרכינים את הראשים כראוי, זוחלים בסדר, זונקים ונופלים בתנועות חטופות.
לפנות ערב אנו חוזרים למחנה. רק החלפנו בגדינו, והנה שוב מיפקד. שוב הפקודות הרגילות. אנו עומדים בשורה בשקט. אנו מחכים לרשימה.
המפקד מעיף מבט על כולנו. בידו פיסת ניר לבנה. אנו יודעים: - הרשימה.