״אני קורא את שמות האנשים השייכים לתגבורת מספר אחד. האנשים יסתדרו בשלשות לפני...״
שם אחרי שם. אחרי כל שם מנתר לבך. הנה: חבר טוב יוצא. והנה גוסטאב, הארטיסט הפלוגתי. שוב לא נראה עוד הצגות בחדר השנה לפני כיבוי האורות בערב. והנה השותף שלי לשאח-מאת.
אנו עומדים בשקט גמור. כל אחד מחכה לשמו. אחד אחד עוזבים את השורה ועוברים ליחידה החדשה המסתדרת ליד המפקד.
הרשימה נסתיימה. למעלה ממחצית הפלוגה. הנותרים עומדים בשורות שבורות, והפרצות הגדולות מציינות את מקומם של ההולכים. אנו מסתכלים זה בזה - כמיותמים. איש אינו שמח על שנשאר. כל אחד חושב על חבריו הטובים היוצאים.
הנשארים מסתדרים במחלקה חדשה. מעבירים אותם לחדר התרבות להרצאה. אולם איש אינו מתרכז. מפעם לפעם אנחנו מעיפים מבט מבעד לחלון, לראות את החברים האורזים את חפציהם, המצטופפים לפני המכוניות, ותופסים בהן מקומות.
המפקד מרגיש באי-המנוחה. הוא נותן לנו דקות אחדות כדי להפרד מחברינו. אנו משתדלים לחייך, להחליף בדיחות, להציע תפוזים. כל אחד יודע את אשר כל אחד מרגיש. לחיצת-יד אילמת. היוצאים אינם מקנאים בנו. הם יודעים שבעוד ימים ספורים נלך בעקבותיהם.
המכונית נעה. נפנוף אחרון בידים. אנו חוזרים לחדר התרבות. ההרצאה נמשכת. זר כי יכנס לא ירגיש כי חל בנו שנוי. אולם במשך חצי היום הזה קרה לנו משהו. הטירונים הפכו חיילים.