אחרי-הצהרים נערך מיסדר פלוגתי. הפלוגה אורגנה מחדש לפי התקן הקרבי. אריה שפאק, המם-פא. מחזיק בידיו את גליון-הניר וקורא שם אחרי שם.
״מחלקה מספר אחד: מפקד המחלקה - יעקב בורשטיין״. יעקב, נמוך, רזה, בעל פנים יפאניים ומשקפיים, מתיצב בלב השורה. ״סגן מפקד המחלקה - חיים בולמן". בולי, גבוה, רחב-כתפיים, בעל פנים חייכניות, מתיצב מאחוריו. ״כיתה מספר אחד: שלמה גריימן, אורי אבנרי, משה שצקי...״
אנו מסתכלים זה בזה. ובוחנים איש את רעהו. ידענו, מעתה נחיה יחדיו, נצטרך לסמוך זה על זה בסכנה. סומכים אנחנו על מפקדינו.
ולפתע המולה במחנה - הרובים הגיעו! אנחנו רצים לחזות במחזה ההיסטורי: הארגזים נפתחו, והנה הרובים. חדשים, מרוחים במשחה, שפע של תחמושת.
מיד אנו ניגשים לעבודה. כל אחד מקבל את רובהו, נשקו האישי. אנו יושבים בחשכה הגוברת מסביב ומנקים את המשחה, מבלי שיהיו לנו משחולות ופלאנליות. ובמשך כל אותו זמן, עד מאוחר אחרי חצות, ניסה לבנו לעכל את המאורע הגדול אשר שמו - רובה אישי לחייל העברי.
איננו יכולים להרדם. יאנק לבקוביץ, פליט קטן המכיר היטב את הנשק הגרמני, מסביר לנו את השימוש ברובה זה אשר לא התאמנו בו מעולם.
במחנה פשטה השמועה שמחר בבוקר נצא לפעולה. איש אינו ישו.
יום שבת, 3 באפריל, 1948.
בחמש בבוקר אנו אוכלים את ארוחת הבוקר. הפעם עובר הכל בשקט ובסדר מופתי. אנו עומדים בתור הארוך, מקבלים את המנה, אוכלים וחוזרים מיד לאוהל.
החפצים ארוזים. הנשק נקי. ארבע הפלוגות מוכנות לפעולה.
באים האוטובוסים. אנחנו עולים. מפה לפה עוברת הפקודה: אסור לשיר, אסור לעורר רעש, אסור לגלות את הנשק. בל ירגיש איש מאזרחי תל-אביב בכוח הגדול היוצא את העיר.
אנחנו עוברים את הרחובות השוממים. העיר ישנה.
באחת הפינות עומד אזרח, יקה זקן חבוש מגבעת. הוא רואה את האוטובוסים המלאים צעירים לבושים חאקי. ופתאום הוא מרים את ידו ומסיר את הכובע. האזרח מצדיע לחייל, בתנועה פשוטה, ספונטאנית, נוגעת עד לב.
אני מסתכל בפני חברי. איש מהם לא הרגיש בדבר מלבדי.
העיר נשארת מאחורינו. מרחוק נראים הבונקרים הערביים של יפו ותל-א-ריש. אנו מרימים את הנשק מן הרצפה. ובאותו רגע ממש, כאילו לפי