״מרחק שגי מטרים בין איש לאיש!״
״לסגור את המרחקים!״
״לא לעורר רעש!״
״האם כולם כאן?״
אי-שם התנוצץ אור. שם - כך אמרו לנו - נמצא הבסיס שאליו עלינו להגיע. אולם נראה כאילו אור שטני זה מתרחק ככל שאנו מתקדמים לקראתו.
הנה ואדי. המים עומדים בו בגובה של סנטימטרים אחדים. בעצמי איני יודע כיצד עברתיו. קפצתי, החלקתי, טפסתי. יוסקה, המם-כף ההולך לפני, מושיט לי את ידו, ואני עוזר לשלמה, ההולך מאחורי.
השורה נעצרת. לצד הדרך בית ערבי קטן. זהו, כנראה, הכפר הערבי נענה, שעל אודותיו סיפרו לנו. אנו שוכבים על הארץ כעשר דקות. מרוב עייפות אין אנחנו מזיזים אבר. כל אחד חושש לרגע בו נצטרך לקום. בכל זאת אנחנו קמים איך שהוא. השורה הענקית עוברת מבלי שתישמע במרחק של מטרים אחדים - נצחון האימון הקפדני שקבלנו בעורף, בא״ש-לילה.
שוב נעצרת השורה. הפעם מופיע אצלנו הרץ הפלוגתי. הוא לוחש משהו ליוסף. הלה קם ורומז לי. הכיתה שלנו מתקדמת לצד השורה הגדולה, אל ראש הטור. שם מחכה לנו אריה, מפקד הפלוגה.
״לשמאל - פזר״ - לוחש לי יוסקה, ואני מעביר את הפקודה הלאה. אנחנו מתפזרים שמאלה, מרחק של שני מטרים איש מרעהו, כך שאנו יוצרים זוית חדה עם ראש השורה הגדולה. יוסקה מסתדר במרכז הכיתה. אני הקיצוני מימין.
״מי זה!״
אני מבחין בקולו של אריה.
״אורי!״
הוא ניגש אלי.
״שמור קשר-עין עם האדם הזה!״
אני רואה שהוא מצביע על האדם הלבוש במכנסי חאקי בהירים.