בחושו הם נראים כלבנים ובולטים מאד. הוא אוחז תת-מקלע, סימן שמפקד הנהו. כנראה מפקד המחלקה הצועדת בראש השורה הגדולה, ותפקיד הכיתה שלי הוא להבטיחה משמאל. אני מתאר לי שכיתה שניה מבטיחה מימין.
אנו פוסעים, או, ליתר דיוק, נופלים קדימה. הורדנו את הרובים מן הכתף, והם מוכנים לפעולה ב״אזן״. כבר אחרי הצעדים הראשונים מתקלקלת השורה. אי אפשר לשמור על קו ישר ועל מרחקים נכונים בשדה החרוש ובמצב עייפות כזה. שלמה, שהיה צריך להיות לשמאלי, נמצא איך שהוא מאחורי. אני משתדל, ככל האפשר לשמור על קשר העין עם האדם בעל-המכנסים-הבהירים.
איני יודע כמה זמן הלכנו כך. אולי חמש דקות, ואולי חצי שעה. איבדתי מכבר את החוש לזמן, והלכתי קדימה באופן אבטומטי, כמכונה נטולת רצון.
אני מסתכל הצדה. הכיתה מפגרת צעדים אחדים. יקח אותם האופל,
אני חושב, אם יקרה משהו...
בעצמי איני יודע כיצד צנחתי ארצה. גופי נפל מעצמו, בתנועה אינסטינקטיבית. בנפלי אני רואה את להבות האש. היריות נורו ממרחק של עשרה צעדים לכל היותר. הן שרקו ליד אוזני.
תק-תק-תק-תק-תק-תק-תק.
אני מוטל על הארץ ללא תנועה. אני מרגיש שמשהו חסר לי.
איה האת? נראה שזרקתיו בשעת הנפילה. בתנועות אטיות אני מניע את ידי. הנהו. אני שם אותו על ידי.
אני בוחן את עצמי. המוח עובד בסדר - בלבי אני מהלל את עצמי על ששמרתי על קור-רוחי. אני מנסה לחפור חור מתחת לראשי, אך האדמה קשה כאבן - כנראה שביל. באיטיות אני שם לפני את השמיכות וטומן את ראשי בתוכן. מילא, גם זה מחסה...
הכדורים ממשיכים לשרוק, ולפתע - הם. האם האויב נסוג ? מרחוק אני שומע כי גם ליד הכפר הערבי התפתחה חליפת יריות. אני שומע בברור את צעקות הערבים - ״אחמד!״ ״תעל הון!"
אני מסתכל הצדה. שלמה שוכב באלכסון מאחורי, לידו משה.