שניהם צמודים לארץ כמוני ומקללים בקול נמוך. איני רואה איש מלבדם - כולם שוכבים היטב ללא תנועה.
פתאום קם אדם אחד וזוחל אחורנית. לרגע אני רואה את הצללית שלו על קו הרקיע. יעקב רחמילביץ, החובש הפלוגתי.
רק עתה אני שם לב שמישהו נאנח ומילל מאחורי. איני רואה מי זה.
״למי יש אולר?״
אני מוציא את האולר הצבאי שלי וזורק אותו לשלמה. הוא זוחל אל הפצוע. שם, כנראה, חותכים את בגדיו.
האנחות נמשכות. פתאום הן נפסקות. לידי תנועה. מישהו מוסר למישהו דו״ח. אני שומע רק שתי מלים אכזריות - ״...אחד נגמר...״
האם יש עוד פצועים ו
אנחנו ממשיכים לשכב. מסביבנו שקט גמור. המתיחות הראשונה שלי פגה ואני מתחיל שוב לחשוב. זהו מבחן-האש שלנו, אני אומר לעצמי. הכיתה היתה בסדר, חי נפשי, הכיתה היתה בסדר גמור. משום מה אני חוזר לעצמי על הפסוק הזה. הוא נותן לי סיפוק מוזר.
״כיתה מספר אחד - אחורה!״
אני תופס את האת, הרובה והשמיכות וזוחל אחורנית.
שם כבר התאספה הכיתה מסביב לאלונקה של ההרוג. אנו מקבלים פקודה להביאו חזרה לנען.
את השעתיים הבאות אזכור לעד, אף כי המאורעות מטושטשים במקצת. להיסטוריה של הפלוגה הן נכנסו כ״מצעד המוות".
מי שלא נשא מימיו אדם מת אינו יודע מה פרוש הדבר. הוא כבד בהרבה מאדם חי.
אנחנו נושאים את האלונקה נוסף על כל נשקנו ותחמושתנו. אנו פוסעים, מחליקים ואיננו חושבים על דבר מחוץ לסבל האיום. יש בנו רק רצון אחד - לזרוק את האלונקה הארורה, את הנשק ואת כל חפצינו האישיים, לשכב על האדמה הלחה ולישון - לישון - ולישון.
ברגעים אלה מתגלה בכל גודלו החזיון של המשמעת. בלעדי הצייתנות לפקודתו של הג׳ינג׳י ההולך בראשנו לא היינו מגיעים