לעולם למטרה, לנו לא שרד אפילו המרץ למרוד או להתנגד לפעולה. ואילו הג׳ינג׳י, עייף לא פחות מאתנו, אותו מדרבנת רק הרגשת האחריות של התפקיד. אחרת, אולי היה צונח בשדה מאפם כוחות.
אנחנו לבדנו בשטח - כיתה של חיל-הרגלים העברי ואדם מת.
כל צעד יכול להביא לנו את המות. אחרי כל שיח יכול להסתתר מארב של האויב או מארב של המשק העברי הקרוב, העלול אף הוא לפתוח עלינו באש. אולם לנו אין הדבר נוגע. מרוב עייפות ומתיחות - אבד לנו יצר הקיום העצמי, אפילו המות נראה לנו כעת כישועה. עד כה איני יודע מיהו המת. כשאני נושא את החלק הקדמי של האלונקה נשמטת השמיכה מעל לראשו.
הפנים מוכרות לי. הרי זה יצחק הלר, המם-מם שהכרתיו הבוקר ושעל הופעתו הקרבית היפה הערתי לפני שעות אחדות לשלמה. השמיכה נשמטת לגמרי ואני רואה זוג מכנסים לבנים כמעט. עתה אני זוכר את הפרטים - הרי זה אותו אדם אשר נצטויתי לשמור אתו על קשר עין.
ובכן - בשטף הפעולה נזדמנתי לפניו במקום לצעוד לשמאלו.
ואילו הייתי הולך בסדר הייתי נמצא בקו האש של מקלעי האויב. זוהי המקריות חסרת-הטעם של המלחמה, המצילה וההורגת את החייל באורח מקרי לחלוטין.
סוף סוף אנו מגיעים איך שהוא לנען. כשהיא מתגלה לעינינו עוזבת אותנו שארית כוחנו. אנו נשכבים על הארץ ומצפים לפטרול שיבוא לקראתנו - ישאו הם את האלונקה במאה המטרים האחרונים. הפטרול מתעכב, אינו מוצא את הדרך בחשכה ואנו מקללים אותו בכל השפות השגורות בפינו.
אולם גם עתה לא הגיע הקץ לסבל. אין נותנים לנו לנוח, לשתות כוס קפה ולשכב על מזרון. עלינו להשאר ליד השער ולהמתין לשיירת הנשק ה״כבד״ היוצאת בעקבות היחידה אל הבסיס בחולדה. אחרי שעה-שעתיים זזות המכוניות. אנחנו, הרובאים, משמשים הבטחה. הרובה הטעון בידינו, עינינו צופות לתוך החשכה, בהיעצר השיירה אנחנו קופצים למטה ומוכנים לפעולה.