לחולדה הגענו בשער, 3 בבוקר. יורד מטר קל. איננו מרגישים בו. איננו מרגישים עוד בשום דבר. אילו היו מפציצים אותנו בתותחים לא היינו זזים מן המקום. אין אנחנו יודעים אפילו איפה אנחנו נמצאים - אם בלב המחנה החדש או מחוצה לו.
אנו יודעים רק דבר אחד - שמותר לנו לישון. אנו לוקחים את השמיכה ומבלי לחלוץ אפילו את הנעלים אנחנו נשכבים על האדמה הרטובה בין שלוליות הגשם - ונרדמים...
לא ניתן לנו זמן רב לנוח. אחרי-הצהרים אנו יוצאים לפטרול אלים. אנו מקיפים את חולדה ומתקרבים למחנה ואדי-סאראר. שם חונים. לפי השמועה. מתנדבים עיראקיים. בדרך, ליד פסי הרכבת, מבחינים אנחנו ברכבת מתקרבת. אנו נשכבים על הארץ ומציבים את המקלעים והמרגמות. הרכבת מלאה חיילים בריטיים היוצאים למצרים. למראה נשקנו המוצב הם נדהמים. לא קרה מאומה, לבד מזה שנמרחנו בבוץ.
בארבע באפריל מגיעות סוף סוף המכוניות להובלת האספקה לירושלים. עתה הכל מוכן. חסרה רק הפקודה.
7 באפריל, 1948. משלט ״בועז חמש״ מול ואדי-סאראר.
בארבע אחרי הצהרים מוציאים אותנו מן האוהלים. הפלוגה יושבת באופן חפשי בחצי גורן עגולה. צפיה מתוחה. אנו יודעים: - עתה יגלו לנו פרטים על הפעולה, אותה פעולה שלקראתה אנו מתכוננים זה ימים ושאיש מאתנו אינו יודע עדיין מהי.
אריה, מפקד הפלוגה, מתקרב אלינו. הוא מסתכל בנו לרגע קט וניגש ישר לענין. זה מנהגו - לאמר לנו את האמת בשפה ענינית, בלי ״ציונות״ ובלי פראזות.
הגדוד יתקיף הלילה. המטרה - להבקיע את הדרך לירושלים. הפלוגות האחרות תנהלנה פעולות-הטרדה ומיקוש בכל השטח עד לטרון ורמלה. על הפלוגה שלנו ופלוגה נוספת הוטל לתפוס משלט החולש על הכפר דיר-מוחיסין ולמקש את הדרכים המובילות אליו.