כשנסיים פעולה זו תצא שיירה בדרך לירושלים. במקרה שיתקיפוה - עלינו להטריד את הכפר. בבוקר, עם עלות השחר, נתקיף את הכפר ונכבשהו.
הכפר דיר-מוחיסין חולש על הדרך בין חולדה ללטרון. כיבושו יגזול את בסיס פעולות הערבים נגד שיירותינו.
אנו מעכלים את הדברים במהירות. עתה מבינים אנחנו על שום מה הוכנה הפעולה בקנה מידה כה רחב. תהיה זאת פעולה גדולה, פעולה היסטורית - בפעם הראשונה נפעל כצבא סדיר, נכבוש כפר על מנת להחזיק בו. אנו מסתכלים איש ברעהו. ברור לנו שלפלוגתנו נועד תפקיד נאה ביותר בפעולה.
אריה מסיים את דבריו בקול שקט, המשרה עלינו הרגשה של בטחון. ״אם נעבוד בסדר, וכל אחד מאתנו ימלא בדיקנות את המוטל עליו - נוכל למלא את תפקידנו ללא אבדות...״
*
אנחנו חוזרים לאהלינו הזעירים ומשלימים את ההכנות. אני מנקה את הרובה שלי ״נקוי לפני פעולה״. אני בודק כל חלק, מעביר את המשחולת בקנה ומשמן את הבריח. אני יודע: - ביממה הקרובה יהיו חיי תלויים במכשיר הקטן הזה.
גמרתי את כל ההכנות. בדקתי בפעם העשירית את הרימונים, חלקתי את הכדורים בכיסי בצורה הנוחה ביותר, שמתי את התחבושתהאינדיבידואלית בכים המיועד לו. נותרו לי שעתיים. אין לי מה לעשות.
אני שוכב באוהל. לימיני שוכב שלמה, חברי. שנינו שותקים.
קשה לי להאמין כי רק לפני שלושה ימים הייתי עדיין טירון במחנה האימונים. כה הרבה עבר עלינו מאז העירו אותנו בחשכת הלילה והודיעו לנו שעלינו להתכונן ליציאה תוך שעתיים. השמועות הסותרות על מקום הפעולה ומהותה, הנסיונות להעביר פתקה אחרונה להורים, ההרגשה המוזרה כשראינו את הנשק הכבד מצטבר בבסיס והוברר לנו שמדובר הפעם בפעולה רבת היקף, המצעד-הלילי מנען