*
הנקודה נשארה מאחורינו. נכנסנו לממלכת הלילה. איש אינו מדבר. אנו מתקדמים בשורה ערפית, כנחש ענקי.
אנחנו צועדים בראש.
לפני הולך מפקד הכיתה שלנו, יוסקה הג׳ינג׳י. איני מסיר ממנו את מבטי. הדבר שאני פוחד מפניו ביותר הוא לאבד את הקשר בלילה. בראשי מתגלגלים סיפורים מסמרי-שערות על יחידות וחיילים שאיבדו את הקשר ותעו במשך כל הלילה בין החזיתות, עד שמצאו את עצמם לפנות בוקר בודדים בלב השטח הערבי.
אני חורת בזכרוני כל עצם בולט בשטח - צורתו של רכס ההרים משמאל, אבנים לבנות לצדי השביל, את כוונו של כוכב הציר. אם יקרה משהו, אדע לפחות לחזור לבדי לבסיס.
הלכנו לפחות שעה. אנו נמצאים כבר בלב שטח האויב. בכל רגע אפשר לפתוח עלינו באש מן המארב. נדמה לי שאנו מקימים רעש עצום. הנעלים רוקעות על סלעים, העשבים מרשרשים, מישהו משתעל, רובה דופק על מימיה, מישהו מחליק. אני מרגיע את עצמי: כל הרעש הזה מתמזג במרחק כמה צעדים עם קולות הלילה. האויב לא ישמע.
המעמסה מעיקה. מפעם לפעם עוצר אותנו הסייר, ההולך בראש,
כדי לבדוק את השטח. אנו נשכבים מיד. להלכה מטעמי זהירות, אך למעשה כדי לחטוף רגע של מנוחה.
הלכנו למעלה משעתיים. לאט לאט יורד עלינו מצב רוח של ״לא-איכפת״, אותה הרגשה האופינית כל כך לקרב: - לא איכפת לך עוד אם יפתחו עליך באש ויהרגוך, העיקר שלא תצטרך עוד לסחוב את המשא האיום. במצב זה מתגלה חיוניותה של הפקודה - בלעדיה לא תגיע אל המטרה. הפקודה מדרבנת אותך, המשמעת מחזיקה אותך. בלעדיהן אתה אבוד.
*
התקרבנו למשלט שסומן לנו. כולנו עייפים ורצוצים. אני שומע את קולו של אריה. הוא אינו לוחש כי אם מדבר בקול נמוך. יש