בזה משהו המרגיע את העצבים שלנו, המפיח בנו הרגשה של בטחון. הוא מכנים סדר לשורה.
הכיתה שלנו עוזבת את השורה הכללית ויוצאת עם החבלנים כדי למקש את הדרך בין דיר-מוחסין וזיידון, למען לא תוחש תגבורת למקום. עתה אנחנו בודדים - עשרים חיילים עבריים בלב הסביבה הערבית. פתאום אני שם לב שאותו רגש מוזר בקיבה נעלם מאז צאתנו מן הבסיס. משונה הוא שאתה מפחד רק לפני הקרב. עתה אני מרגיש את עצמי קל ורענן. השד יודע למה.
הנה הדרך - פס צר ובהיר בין העשבים. יוסקה מסדר אותנו בהגנה היקפית. אני שוכב מול כוכב הציר. איני רואה את החברים השוכבים מימיני ומשמאלי. פתאום תוקף אותי פחד טפשי - שמא יעזבוני כאן, שמא יסתלקו מבלי להרגיש שאחד חסר? אני מקשיב. איני שומע כל רשרוש. האם נסוגו כבר ? אך הנה נקישת האת של החבלן. אני צוחק לעצמי. אפשר לסמוך על יוסקה. וחוץ מזה הייתי רואה את הדמויות ההולכות במרחק מטרים אחדים, שעה שאני שוכב על הארץ.
שריקה חלושה. האות לנסיגה. המוקש הונח. אנו מסתדרים שוב בשורה, וחוזרים מרחק קילומטר וחצי לפלוגה. זו רובצת עדיין במקום ומחכה לנו.
״מי שם ?"
״נחשון״.
אריה מקבל את פנינו. יעקב מוסר לו שהכל בסדר. אנו מסתדרים שוב בראש השורה. הפלוגה זזה.
אני רואה רכס תלול לפני. זהו המשלט. יוסף, הסייר, עוצר את השורה. שתי הכיתות הראשונות יוצאות כהבטחה קדמית כדי לתפוס את ראש הרכס.
אנו מפוזרים בשרשרת, מרחק שני מטרים זה מזה. אנו הולכים בקומה כפופה, לבל נתבלט על קו הרקיע. מרחוק אני שומע נביחת כלבים. שם צריכה להיות דיר-מוחיסין. אני מעריך את המרחק בחצי