קילומטר. אם לערבים יש שכל יכינו לנו כאן מארב. אולי שוכב שם מישהו מאחורי האבן הלבנה ומכוון אלי את הסטן ?
״יותר מהר״ מוסר לי שלמה את הפקודה. אני רץ כמעט. ביד אחת אני מחזיק בחגור, לבל ישמיע רשרוש. אני הקיצוני מימין. עלי לצפות הצידה. איני רואה כלום. לעומת זאת בולטים אנחנו בתנועה מהירה זו למרחק של עשרות מטרים.
הגענו למקום. לפני - מעקה של אבנים בגובה של מטר. יוסקה שולח אותי שוב להבטיח את האגף הימני. אני שוכב על הארץ, הפנים לימין, וקופא מקור. אני מוציא את השעון מן הכיס ומנסה לראות מה השעה. איני רואה את המחוג בבטחה. נדמה לי שהשעה קרובה לשתים עשרה. איני יודע כמה זמן אני שוכב כך. כל גופי זועק לשינה. העינים נעצמות מאליהן, אך אני תופס את עצמי בכל רגע לפני התרדמה. הדבר נמשך בלי סוף. לעזאזל, האם לא יחליפו אותי סוף סוף ? אסור לישון, חיי כל הפלוגה תלויים בנו ברגע זה.
מרחוק אני שומע טרטור של מכונית. אור מופיע מאחורי הרכס. אחריו - אור שני ושלישי. השיירה! היא יצאה לדרך. אריה הודיע להם כי הגענו למשלט.
*
סוף סוף מחליפים אותי. אני תופס מחסה מאחורי המעקה. הפקודה היא שאסור לישון. כעבור רבע שעה נשמעת נחירה עצומה משמאלי. אני זוחל אל הדמות הישנה. זהו אחד המפקדים. אני מחייך לעצמי: עצבים של צבר! שוכב במרחק 400 מטרים מן האויב ונוחר כמו סוס.
אני מעיר אותו. הוא מתרומם ושואל מה קרה. אני מסביר לו שהוא נוחר בקול רם. ״אני נוחר ?״ הוא שואל בכעס, כאילו האשימוהו שהתהלך על ראשו. כעבור דקות מספר הוא נרדם שוב.
אני נח שעה וצופה שוב קדימה. מרחוק אני שומע צעקה של ערבי. האם מתחלף המשמר בכפר ? מפעם לפעם נובח כלב.
הרגשה מוזרה - אתה שוכב במרחק כה קטן מן האויב, ואין הוא מרגיש בך. אין הוא יודע כי התבצרנו כאן מולו, שבעוד שעתיים שלוש נפציצו ונתקיפו.