אני קופץ עשרה צעדים ושוכב. כדורים עפים מעל לראשי. אין הם באים מכוון הכפר. הם באים מן ההר התלול שמשמאל. הערבים תפסו את קברו של שייך מוסה, החולש על שטח ההסתערות שלנו. גם מימין באים הכדורים. שם עומדים בתים בודדים. איני רואה כל תנועה. אנו קופצים שוב, רצים קדימה ושוכבים, כדור נתקע בחול ביני ובין בולי, סגן המפקד המחלקה, הרץ לשמאלי. לכל הרוחות, הצלפים הערבים יודעים את מלאכתם. משמאל צועק מישהו. האם נפגע ? אין לי זמן להסתכל, אני רץ ושוכב. החגור מפריע לי. אין דבר. צריכים להגיע לואדי. שם אפשר לנוח קצת. אני רץ לפנים השורה. מחכה שישיגו אותי, רץ שוב קדימה, מגיע לואדי וצונח ארצה.
אני מסתכל אחורה. כל הפלוגה מסתערת מאחורינו. מחלקה אחרי מחלקה. בסוף רצים הרגמים. ראובן, הענק הפלוגתי שלנו, נושא את המרגמה הכבדה על גבו, כאילו היתה קופסת סרדינים. מאחוריו רץ שלום השמנמן. הוא סוחב את זביל הפגזים, הכבד עוד יותר.
מכונת היריה, ״הנשק הכבד״ שלנו, יורה בלי הרף אל שייך מוסה. אולם הצלפים ממשיכים לירות. אנו מסתערים שוב. העליה תלולה. אני נושם בכבדות. אין לי כוח לרוץ, אך אני רץ בשורה. הנה הגענו אל האגף השמאלי של הכפר. שם שוכבים החברים מן הקבוצה הקודמת. הם מצביעים אל קבוצת בתים במרכז. ״שם התבצרו הערבים״. אני מחכה שהכיתה תתאסף. גם יעקב צץ למקום ו״מקציב״ לנו קבוצת בתים. אנו רצים שמה. הדלתות סגורות. אנו הולמים עליהן בקתות הרובים. נפתחה דלת. יוסקה מרביץ צרור מן הסטן. איני רואה אף ערבי אחד, כנראה שברחו כשראו את השורה מסתערת לקראתם.
הגענו אל הבית האחרון. אני רץ עם הכיתה. הרובה בידי. אני מרגיש כי אני מוכרח לירות. הנה תנועה לפני. כלב ערבי קטן בורח. אני מרים את הרובה ויורה. הוא מילל.
היללה מעוררת אותי. מה עשיתי ? האם הפכתי חיה ? שלמה, הרץ מאחורי, מרים את רובהו ויורה כדור שני. היללה משתתקת.
האינצידנט עורר בי גועל. אני רוצה להתרחק מן האנשים. הם שוכבים על הארץ ושותים מים. לפני בית-הפינה. סולם נשען עליו.