אני עולה על הגג ושוכב בין שתי הכיפות. מכאן יש לי תצפית נהדרת לדרום ולמערב. הנוף שקט לגמרי. איני רואה כל תנועה. אולם הצלפים הערבים יורים בלי הרף.
*
״משטר הכיבוש״ נכנס למסלולו. אנו נשארים בעמדות שתפסנו. יוסקה מסתדר באחד החדרים. שלושה אנשים נמצאים בתצפית, ומתחלפים בכל שעה.
אני שוכב על הגג. פתאום אני שומע קריאה ורואה את פרצופו המודאג של שצקי. כשאני מסתכל בו הוא צוחק. נראה שנרדמתי, ומשלא קיבלו תשובה לקריאותיהם חשבו שנתחסלתי.
הנוף שקט לגמרי. איני רואה כל תנועה. לפני שדה של פרחים אדומים. פרגים. ניגוד מוזר לשריקת הכדורים הנתכים ללא הרף. אין אני יודע היכן נמצאים הצלפים. לפי השריקה אני מנחש את הכוון, אך איני רואה דבר.
מחליפים אותי. הסולם נמצא בשטח הראיה של האויב. כשאני יורד עוברים שני כדורים בקרבתי. כולנו נעשינו אדישים לגמרי. אין כל רצון להתכופף או להשאר במחסה כשאינך רואה את האויב.
אין לי חשק לנוח. אני מוצא לי מקוש ומתחיל לפרוץ את הדלתות הסגורות של הבתים. מספרים שמצאו כמות של נשק בחלק של הכפר. אני מתפרץ לחדר הראשון. בחדר סרחון איום. מזרון מלוכלך וקרוע, כד שבור למחצה, מגל חלוד, גללים של חמור ועז. בקופסה ישנה אני מגלה תמונות של ערבי וערביה. הן מודבקות על תעודתהתאזרחות. שמה פטמה. בחורה יפה למדי. בת 24, לפי התעודה, אם לילד בן שלוש. אני מוריד את התמונה ושם אותה בכים.
הלכלוך והעוני מעוררים בי בחילה. הם עבדו בודאי 14 שעות ביום, וחיו חיי כלב. אני מרחם עליהם משום מה.
אני מעורר את עצמי. אין זמן לפילוסופיה. אני מתפרץ לחדרים נוספים. ה״שלל״ זעום - כמה ביצים, כד של שמן, פרימוס שבור, סיר ומחבת. סוף סוף אני מגלה תרנגול. אני יוצא החוצה ומודיע על השלל. בינתיים מתגברות יריות הצלפים בפינתנו. הם הרגישו בתנועה.