נפגעים נוספים. גם אחד החובשים נפצע בעין. אנו רוצים לירות ואיננו רואים מטרה.
בשורת איוב: - אריה, מפקד הפלוגה, נפצע. הוא עומד לחזור לבסיס במשורין. אנו נדהמים.
בשלוש מזעיקים אותנו. כולנו עוברים למצב הכן ותופסים את העמדות. שלמה ואני שוכבים מאחורי מעקה של אבנים הפונה מערבה. משם יורים בלי הרף. אני מצמיד את הראש אל האדמה. בדיוק לפני ערמה של צואה. איני שם לב. מפעם לפעם אני מרים את הראש וצופה. איני רואה דבר, זולת נוף שקט ורוגע.
״אורי״.
יוסקה קורא לי. אני מתרומם ורץ אליו. הוא יושב מאחורי בית יחד עם בולי. הוא מצביע על הגג, עליו שכבתי הבוקר, ומצוה עלי לעלות.
לרגע קט אני מרגיש פחד. העליה לגג והגג עצמו גלויים לכל הצדדים. אני מתגבר על הרגש ועולה. למעלה אני מסתדר בין שתי הכיפות. כך יש לי מעין מחסה.
״אורי, ברר איזה משורינים נמצאים שם בכביש״.
אני מתרומם. שם מתקרב משורין. אני מכיר את הטיפוס היטב משורין שלנו. אולם הוא מתנהג בצורה מוזרה, מסתובב בכביש ופונה בכיוון ללאטרון. פתאום ניתך על הבית שלי צרור של מקלע. אני נשכב מיד. לעזאזל, משורין ערבי. כנראה מאלה שנשדדו על ידי הערבים בדרך לכפר עציון. יקח אותם האופל.
מעתה אני נזהר. אני שם על ראשי פרחים ועשבים, לשם הסואה.
למטה מרחפת שמועה שאנו מתכוננים לסגת.
פתאום אני שומע קול מוכר. בעוד רגע התפוצצות עצומה, פגז של מרגמה. לפחות שלושה אינטשים. הוא התפוצץ כמעט בלב הכפר. אם כן, הערבים כבר קיבלו תגבורת.
ההרגשה שאנחנו מוקפים מדכאה אותנו. אנחנו עייפים עד מות. לפחות שלושים שעות לא ישנו.
מודיעים לנו שאנחנו נסוגים עם רדת החשכה. אנו מתארים לעצמנו