אותנו ומדרבן בנו. בכל גופי לא נשארה טיפת כוח. אני מתפלא בעצמי שאיני נופל ארצה. מפעם לפעם אני מחליק על הסלעים. הציוד מעיק עלי.
איבדנו כל חוש לזמן. אם יש גבול לסבל של אדם, עברנוהו מזמן. מאחורינו מתחילה בינתיים התזמורת מחדש. נראה שמציפים את דיר-מוחיסין באש. אולם אנחנו חושבים כבר על הבסיס.
בהתקרבנו לבסיס מתרומם שוב מצב הרוח. על אף העייפות העצומה מתחילים אנחנו לשיר. ״האמיני יום יבוא, טוב יהיה, מבטיח לך. לחבק אותך אבוא, והכל אשיח לך״...
*
רוב החברים נכנסו לאוהליהם ונרדמו מיד. אני עייף מכדי שאוכל לישון. אני מתקלח במקלחת קרה ומרגיש את עצמי יותר טוב. יחד עם יוסף קוגל אני מנתח את הטאקטיקה של הפעולה.
אחד מעובדי הקשר של מטה הגדוד מוסר לי בסוד, שהאנגלים הגישו לנו אולטימאטום. הם יוציאו אותנו בתותחים מן הכפר אם לא נעזבהו עד הערב, מבלי לפוצצו. אם נמלא את הדרישה הם יערבו לכך שבסביבה זו לא תותקפנה שיירותינו.
מן הכפר באות ידיעות על התקפות כבדות. ישנם הרוגים נוספים ועשרות פצועים.
אני שוכב על הדשא ומסתכל בשמים. מפליא אותי שהשמש זורחת והשמים צוחקים כאילו לא קרה דבר.
*
לפנות ערב נודע כי הוסכם עם האנגלים שנפנה את הכפר, בתנאי שהאנגלים יכנסו לתוכו בעצמם ויערבו לבטחון הכביש. אנו מרגישים כי ניצחנו ניצחון גדול - הבטחנו את הדרך לירושלים בשטח זה, הוכחנו כי יש ביכלתנו לכבוש כפר ולהחזיק בו, הלמנו מכה גדולה בריכוזי הערבים בסביבה זו. חולדה הערבית, שנכבשה הבוקר ללא יריות, אחרי שתושביה ברחו, והחולשת על כל הסביבה, נשארה בידינו.
בערב מוציאים אותי לשמירה ליד שער הקיבוץ. קרוב לשעה אחתעשרה מתקרבת שיירה מכיוון חולדה הערבית. אני תופס עמדה.