במשך שבועות רבים התנוססו על העץ הצהבהב שמותיהם של בתיה, חנה ורוזה...
חזרנו למחנה בשתים בלילה, במצב רוח מרומם מאד. כעבור שלוש שעות של שינה העירונו. השיירה חיכתה לנו.
19 באפריל, 1948. בחופשה בתל-אביב.
תרועת שמחה בקעה מהצריף.
אם יש דבר אשר החייל בחיל הרגלים חולם עליו בלילות (מחוץ לנסיעה הביתה) הרי זה לנסוע אל הקרב על גלגלים:
מה יפה ומה נאה מאשר לנסוע על מכונית. כשהחגור והנשק מונחים לצדך ואינם מעיקים עליך?
*
היתה סיבה עמוקה יותר לשמחתנו. שבועים רצופים לחמנו להבקעת הדרך לירושלים. אולם את פרי עמלנו, את ״התוצרת הגמורה״ לא ראינו. קראנו בעתון על קבלת הפנים שנערכה לשיירות, וקנאנו קנאה רבה בחברינו שנכנסו לעיר כמנצחים.
סוף סוף נראה גם אנו את פרי הנצחון. אי-שם בעיר הבירה ממתינה לנו בת ירושלים חמודה ומלאת הערצה.
*
העירו אותנו בשעה שתים בבוקר. קפצנו מהמזרונים, וכעבור דקות מספר היינו לבושים וחמושים.
באחת מפינות המהנה מגישים לנו קקאו, לחם וביצים שלוקות. מרוב שמחה פצחנו את הביצים איש על גולגולת רעהו. מובילים אותנו אל מגרש החניה.
*
הגורל, בדמותו של בולי, הס.מ.מ. שלנו, שיכן את הכיתה שלי דוקא במכונית העמוסה גבינה של ״תנובה״. אחדים מאתנו רואים בכך מגרעת: גבינה טריה אינה חומר אידיאלי לעצירת כדורים.