נוכל אלא לקפוץ לתוך התעלה ולחכות. לעלות על ראש ההר כשהאויב יורה מלמעלה - זהו ענין שבהתאבדות.
כל שוכני המכונית כורעים על הארץ כשהרובה הטעון בידיהם.
אך שום דבר אינו קורה.
*
אבו-גוש. זו הפעם הראשונה אנו רואים כפר ערבי שאנשיו עובדים בשלום. ילדים אחדים רצים לקראתנו ומסתכלים בנו בעברנו. שאר בני הכפר משתדלים להעמיד פנים כאילו אינם רואים אותנו.
במכונית מתפתח ויכוח פוליטי: כיצד לנהוג בערבים ? משה ונחמן מטיפים ליחס אכזרי. אני תומך ב"מדיניות״ סובלנית.
על ראש גבעה מימין עומדת דמות בודדת ומנופפת בידים. על ראשה כובע טמבל. קריאת גיל פורצת מפינו. הגענו לאזור ״נחשון״ המזרחי, לעמדות שנתפסו על ידי חברינו עת הבקענו את הדרך ממערב.
*
מכאן נהפכת הדרך למסע של התידדות. מכל המשלטים צועקים לנו חברים מגודלי זקן.
מישהו מצביע על הר תלול שמימיננו. שם מתנופף דגל. אני נוטל מידי יעקב את המשקפת: דגל כחול-לבן! זהו הקסטל.
כועסים אנחנו במקצת על קסטל זה, אשר נטל לעצמו את כל הפרסומת והשכיח כמעט את נצחונותינו שלנו, שהיו בעינינו פסגת הגבורה הצבאית. אולם עתה מלאים אנחנו התלהבות. אנשי הקסטל ירדו אלינו לכביש. מישהו מרים לכבודנו קופסה של סרדינים זה סמל הצבא בחזית.
בסרטים ראינו את פגישת שני ראשי הצבת בסטאלינגראד, את פגישת הרוסים והאמריקאים בלב גרמניה. כאן עדים אנחנו לחזיון דומה בזעיר אנפין. יחד פתחנו את הדרך הזאת. הם עברו אותן התלאות, הקריבו אותם הקרבנות, לחמו כמונו במרגמות, ברובים, בכנים ובסרדינים. רעות אילמת קושרת אותנו. אין צורך להחליף מלים. מספיקה קללה ערבית מלווה חיוך.